היינו צריכים לעלות בהר, זה היה נראה כמעט בלתי אפשרי. הגובה, הדרמטיות של העליה – נראו מסוכנים ביותר. אבל אין ברירה, מוכרחים ללכת. העמסנו את הקטנים על הכתפיים, קשרנו לעצמנו סמרטוטים רבים לשם הסוואה. וככה, בלי שום סיכוי כמעט, צעדנו במעלה ההר. באיזשהו שלב אשתי חטפה ´פיק ברכים´.
מאיר, את החלק הזה של ההר לא נוכל לעולם לטפס. היא החלה לבכות. כמוני ידעה גם היא שרק הבריחה מאיראן תעניק לנו את החיים. אבל לעבור את הגבולות באופן הזה – נראה היה גם כן, מעשה בלתי אפשרי.
"שרה, עודדתי אותה. אל תסתכלי למעלה. זה באמת מאוד מפחיד. תתמקדי רק בצעד הבא שאת עושה. תסתכלי למטה, הכי קרוב לרדיוס שאת נמצאת, זה יכול להרגיע". "שרה", אמרתי לה שוב, כשאני מתבונן בידיה הכחולות מרוב מאמץ, היא החזיקה את בננו הקט בזרועותיה. אני הרמתי את שתי הבנות על כתפי. "שרה, פניתי וניסיתי להעניק לה כח שגם לי לא היה, אל תסתכלי למטה".
היה חשוב שנתרכז במשימה ולא בדמיונות פסיכולוגיים.
לא רציתי לתאר לה את הזוועה העתידה חלילה אם לא נמשיך במסע הזה, היא ידעה את הכל כמוני. אביה כבר מזמן היה בכלא, ואחיה הוצא להורג בעינויים. רציתי רק לחזק אותה, ולא להחליש עם סיוטים.
הגורם המניע
קבענו שננסה ללכת עוד רבע שעה, ואחר כך נחליט מה הלאה.
עשינו כך ועלינו כרבע שעה, פתאום הרגשנו את עצמנו במקום גבוה מבלי להרגיש שום כבידות ועייפות. ככה גמענו עוד כברת דרך במסע הארוך לארץ ישראל. ככה ניצלנו!!
החיים רצופים נסיונות ואתגרים. לפעמים דווקא את המניעות וההפרעות אפשר להפוך לגורם מניע, למנוע מצמיח ומזניק.
החכמה היא לא להבהל ממה שרואים. להיות אמיצים. להסתכל נקודתית.
אמאל´ה! זה מסוכן
פועל שעבד כטפסן בבנין, היה מומחה לעשות זאת גם בבנינים גורדי שחקים. יום בהיר אחד התפטר ממשרתו. למה? הוא סיפר על עצמו שאף פעם לא היה חש פחד. אבל אתמול, כשהיה בקומה השמונה עשרה, התקבצו אנשים רבים באזור המתחם, לאיזו הפגנה אשר נקודת המפגש לה היה ליד הבנין. ולפתע כשראו אותו צעקו אליו: תזהר! איך אתה לא מפחד?! הצילו! ילד אחד בכה והתחנן לאמו שתגיד לו לרדת.
"מאז, כך אמר, נכנס לי פחד אמיתי. בלילה כבר לא ישנתי. ועכשיו החלטתי להתפטר".
ובעצם זה כל הסיפור של החיים. אנחנו מוכנים לעשות הרבה מעשים אמיצים. אבל רק אנחנו מבקשים שלא יפחידו אותנו.
לא לפחד כלל
לא נוכל לחנך את כל העולם, אבל אם נרגיל את עצמנו שאנחנו מתמקדים רק בצעדים הקרובים ולא בכל המערכה, נוכל לנצח. אם לא ניתן לספקות לבלבל אותנו. להפחיד ולאיים על חיינו. אף אחד לא יצליח להטיל עלינו מורא.
אבל אם אנחנו מפקפקים. ושוב ושוב מעלים תהיות, הספקות מתגברים וההר מתגבה מול עינינו. וכבר צריך סוללה של טרקטורים ומכבשים כדי לסלול איזה דרך בטוחה בו.
כדאי ללכת בפשטות. בסך הכל לעשות רק את המעשה עצמו. לא להתבונן על ההרים הגבוהים והמהלכים הגבוהים שנזכה מכך. ולא לפתח מחשבות מזעזעות על גודל הנפילה הצפויה, חלילה
במקום להתלונן – להתחזק באמונה
בפרשת בהעלותך אנחנו מזהים את הניסיונות. הקשיים מתחילים. ויש כאלו שמתלוננים ומתאוננים. בשביל מה זה טוב? זה באמת לא טוב. הפחדים והלחצים והדאגות הם חוסר אמונה. וזו הסיבה שזה רע בעיני ד´. צריכים לומר את המילים המחזקות. הבונות. אלו שנוטעות בנו אמון וכח. ואז, כל המניעות, נהפכות לנעימות בחיים.
יעזרנו הבורא יתברך לזהות את כל הפחדים. לא להתבלבל מהם ולא לפחד מהם. ללכת עם האמת הנצחית שלנו מתוך שמחה ואמונה