מדוע יש להחמיר?
כבר כתב הרדב"ז (ח"ג סימן תקמו), וכן הובא בשו"ת מן השמים (סימן ע), שנהגו להחמיר בפסח יותר מבשאר איסורים, משום שזו המצוה הראשונה שנצטוו עליה ישראל כעם, וקיבלו אותה באהבה. ועל כן החמירו בה הן בכלליה והן בפרטיה. וכל המאריך בדקדוקיה – מאריכין לו ימיו ושנותיו.
בעל "משך חכמה" (שמות, פרשת בא) מבאר טעם נוסף: כל יציאת מצרים הייתה בזכות שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם – דברים שנחשבים לחומרות יתירות, ולזכר זאת מקפידים בפסח על חומרות והרחקות יותר מבכל השנה.
וב"ילקוט יושר" (דף צ) הביא בשם רבו ה"תרומת הדשן" כיון שראינו שהקב"ה בעצמו מחמיר בעניין זה – שציווה "בל יראה ובל ימצא" – הרי שמה לי להקב"ה אם נאכל חמץ או מצה? אלא שכאשר עבד רואה שמלכו מחמיר בדבר – גם הוא מחמיר.
וכן כתב ה"באר היטב" (סימן תמו ס"ק א) בשם האר"י הקדוש: כל הנזהר ממשהו חמץ – מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה.
חמץ או מצה?
באשר לאכילת מצה – יש שנהגו להחמיר ולא לאכול מצה כלל אלא בלילה הראשון של חג הפסח, כפי שהובא בשערי תשובה (סוף סימן תס), משום שלדעתם החיוב מן התורה הוא רק בלילה הראשון, ואם המצה לא נאפתה כדין – יש בה חשש חמץ, ובליל הסדר אי אפשר לבטל מצוות עשה של תורה. משא"כ בשאר הימים.
ויש חולקים וסוברים שיש מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים. כך כתב הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע (תשובות נוספות סימן ד), כי שמחת יום טוב היא דווקא עם פת – "סעדה דלבא", לשון שערי תשובה שם.
ובספר "מעשה רב" משמע שהגר"א תמה על הנוהגים להימנע מאכילת מצה בשאר הימים, והעיר כי אכילת מצה כל שבעה היא אמנם רשות, אך יש בה מצווה – ורק בלילה הראשון היא חיוב.
יש שכתבו טעם נוסף למניעה – משום ביטול ברכת המזון, וכן ביטול סעודות שבת ויום טוב. ובכל זאת, היו צדיקים שנהגו כן. הרה"ק ה"ישמח משה" זי"ע וחתנו ה"ארי דבי עילאי" זי"ע נמנו עליהם, וכן הרה"ק רבי צבי הירש מליסקא זי"ע, ואתו עמו הרה"ק רבי ישעיה'לה מקרעסטיר זי"ע, ועוד רבים. הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע אמר כי מנהג זה שייך רק לצדיקים ולבני עלייה.
ויש שהחמירו עד כדי כך, ששרפו את המצות בשעת אפייתן בעוצמה רבה, עד שלא נותר בהן אף גרגיר קמח – והמצות היו קשות כל כך עד שנעשו כמעט בלתי ניתנות לאכילה.
דגים - מבושלים ומלוחים
יש שנהגו שלא לאכול דגים כלל בכל ימי הפסח. כך הביא המהר"ם שיק (במנהגים אות נט). והטעם לכך: הפרי מגדים (או"ח סימן תמז א"א) כתב שדגים חיים מסוג קרפיון, שהיו שולחים מעיר לעיר, כדי לשמרם בחיים – היו מניחים בפיהם פרוסת חמץ עם יי"ש (יין שרף). לאחר מותם – יש חשש שבלעו מהחמץ.
טעם נוסף: היו רגילים למרוח יי"ש על הדגים כדי שלא יסריחו, והיה בכך חשש חמץ. ואף על פי שהיום אין נוהגים כן – יש שעדיין מחמירים בזה, ובפרט בחסידויות יוצאי רומניה, כגון ויז'ניץ, נדבורנה ועוד.
מאידך, בסידור היעב"ץ כתב להדיא: "יזמין בשר ודגים ויין כפי כוחו מן המשובח – למצות שמחת יו"ט", ומכאן שהתיר בפירוש אכילת דגים בפסח.
עוד הביאו האחרונים רמז נאה לאכילת דגים בפסח מדברי הגמרא (סוטה יא:): שבשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, וכשיצאו לשאוב מים – זימן להם הקב"ה דגים קטנים בבדיהן, והוליכו אותם אצל בעליהן. וכשם שתקנו חז"ל לאכול כרפס, ויש מן הראשונים שכתבו שהוא זכר לירקות שאכלו במצרים – כן נהגו לאכול דגים זכר לנס.
בדגים מלוחים יש מנהג ברור בקרב האשכנזים שלא לאוכלם בפסח, וכן הדין בדגים כבושים. הטעם לכך: בעבר היו מולחים אותם במלח שהיה מעורב בו חמץ (עיין רמ"א סי' תמז ה). ואף על פי שכיום המלח נקי – נשאר המנהג עד היום. אולם יש הנוהגים לעשות סרדינים מדגים קטנים, ונהרא נהרא ופשטיה.
שום - על שום מה?
עוד מנהג רווח הוא שלא לאכול שום בכל ימי הפסח. הפרי מגדים (או"ח תסד א"א) כתב שאין ידוע טעם ברור לחומרה זו, אך אף על פי כן – אין להקל בפרהסיא בפני עמי הארץ, ובצנעא לתלמידי חכמים – אין להחמיר. יש שחששו לסכין שחתכו בו את השום, ואם הוא שלם – לא חששו.
ויש שכתבו (כגון בעל "ויגד משה") שטעם האיסור הוא משום שריח השום רע, ובליל הסדר ובכל ימי הפסח מצווים אנו לספר ביציאת מצרים – ועל כן ראוי שלא יריחו ריח רע מפיו של האדם.
השדי חמד מביא בשם ה"שב יעקב", שחששו שמא העכו"ם שורין את השום בשכר – ובכך יש בו חשש חמץ.
מאידך, כתב ה"חיי אדם" (כלל קכז ס"ק ז): שאין שום טעם וריח לאיסור זה, ומותר באכילה. לדבריו, המנהג נולד מטעות בדברי המגן אברהם, שכתב שאם יש שום – אסור אפילו במשהו. אך באמת מדובר שם על שום שנחתך בסכין של חמץ, והוא חריף, ולכן אסור במשהו – ולא בעצם אכילתו.
ומובא בשם הרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע, שכאשר נשאל מדוע אינו אוכל שום בפסח – השיב: "כתיב 'אל תטוש תורת אמך' – וכך היה המנהג בבית אבותיי".
קרדיט - אסיפת אמרים, מועדים לשמחה ועוד