בתשובות הגאונים (שערי תשובה, סימן שלח) מובא שמנהג אי אמירת תחנון בניסן קיים מימי רבינו הקדוש. מקורו ממסכת סופרים נשם זכרו רק י"ב הימים הראשונים – ימי הקרבת הנשיאים בהם אין מתענים, אך הבית יוסף (או"ח תכט) מבאר: מאחר שא’ בניסן הוקם המשכן, אחריו הקריבו הנשיאים, ואחר כך חג הפסח – יצא רוב החודש בקדושה, ולכן אין מתענים בו כלל.
י"ג בניסן
השאלה: מדוע גם בי"ג אין תחנון? הבית יוסף רומז על כך ואומר: "באחד בו הוקם המשכן ובי"ב ימים שאחריו הקריבו הנשיאים... ואם כן, לית לן שלא להתענות אלא בי"ג ימים אלו בלבד, והיכי ולכך קאמר "ואין מתענין בו עד שיצא ניסן" כלומר בי"ג בניסן הקריב הנשיא האחרון, אמנם לפי ברייתא דסדר עולם נחשון הקריב כבר בראש חודש, ולא ביום ב'. כך העירו הב"ח, דרישה, פר"ח ומקור חיים. אך היעב"ץ (מור וקציעה) מביא את הרמב"ן (במדבר ז’) כשיטת ר"ע, שהקרבת הנשיאים החלה רק בב’ בניסן – ולפי זה הכל מתיישב.
1.
המהרי"ל מציע טעם אחר: אף שהנשיאים סיימו להקריב בי"ב ניסן, יום י"ג נחשב אסרו חג שלהם – יום תוספת שמחה לשנים עשר הימים שקדמו לו. הצמח צדק (שער המילואים סימן י"ג) מביא טעם זה וחותם עליו: "ונכון הוא".
2.
המגן אברהם (תכט ג) מבאר את י"ג כהכנה לימים הבאים: "י"ב הנשיאים הקריבו י"ב ימים – ואחר כך ערב פסח, ופסח". לפי פירוש בעל דבר יום ביומו, הכוונה שפסח כאן הוא י"ד בניסן – יום הקרבת קרבן הפסח – וממילא "ערב פסח" הוא י"ג בניסן, וגם בו אין מתענים.
3.
הגאון בעל ערוגת הבושם הרכיב שני טעמים אלו יחדיו. יום י"ג, אומר הוא, מוטל בין שני ימים טובים ומשמש כגשר ביניהם — דין הוא שגם בו לא יתענו. טעם דומה כתב הדרישה, שהימים הכתובים במגילת תענית גזרו שלא להתענות לפניהם ולאחריהם, והרי י"ג בניסן הוא יום שלאחר ימי הקרבת הנשיאים.
4.
ועוד טעמים נאמרו, לפיהם י"ג בניסן שייך לימים הקודמים: בעל ספר הקנה כתב, שקרבנות הנשיאים לא דחו שבת, ולפיכך נסתיימה הקרבתם ביום י"ג בניסן. ובעל חסדי דוד כתב, שיום י"ג הוא זכר להקמת המשכן גופו.
5.
ובהגהות חתם סופר לשולחן ערוך כתב, שגמר אכילת קרבן שלמיו של הנשיא השנים עשר, אחירע בן עינן, היה בי"ג, אם נמשכה אכילתו שני ימים ולילה אחד. ובשו"ת כנסת יחזקאל ובספר בית ארזים כתבו, שאף אם היתה אכילתו רק יום ולילה, מכל מקום היום שאחריו הולך אחר הלילה לשמחה.
6.
בספר מקום שמואל כתב: בפרשת בהעלותך מבואר שקרבנו של אהרן היה הדלקת הנרות, והיא נאמרה לו ביום י"ג בניסן — ומכוח זה יש לראותו כחלק מקרבנות הנשיאים. וכן כתב השל"ה הקדוש: "י"ג ימים כולם קדושים וסודם אחד, כי הם י"ב שבטים, וקדושת לוי כוללת כל הקדושות".
7.
בהגהות חתם סופר לשולחן ערוך כתב, שאברהם אבינו ע"ה נימול בי"ג בניסן, שהרי סדום נהפכה בט"ז בו, והמלאכים באו אליו בט"ו — והרי היה זה היום השלישי למילתו, ורב טוב לההוא יומא, וראוי לעשותו ליום טוב. בעל ויגד משה הביא את דבריו והוסיף עליהם: לפי המבואר ברש"י (סוף פרשת לך לך) שאברהם אבינו ע"ה נימול במלאות לו תשעים ותשע שנה, יוצא שי"ג בניסן היה גם יום הולדתו וגם יום פטירתו.
8.
והוסיף לבאר פרדס יוסף (פרשת וירא) בשם זקנו הגאון מלוצק זצ"ל: על פי המדרש שאמר הקב"ה לאברהם כי מילתו חביבה לפניו מקרבנות — אם כן, קל וחומר הוא: אם ביום הבאת הקרבנות אין מתענים, קל וחומר ליום מילת אברהם אבינו.
9.
בספר דרשותיו של רבינו יונה, מבואר כי בי"ג בניסן נמולו בני ישראל קודם צאתם ממצרים, כדי שיהיו ראויים לאכול קרבן פסח. ואף כי רבינו יונה לא חיבר ידיעה זו לענייננו, מכל מקום ייתכן שיש בה כדי להצטרף לטעם החתם סופר במילת אברהם.
10.
ויש ציינו לדברי הרא"ש (פסחים קיד ב): שבשנה השנייה ליציאת מצרים חל ערב פסח בשבת (שהרי ראש חודש חל ביום ראשון, כדאיתא בברייתא דסדר עולם ובגמרא), והביאו ישראל את חגיגתם ביום י"ג, ועשאוהו כיום טוב.
וטעם נוסף מובא בספרו של החתם סופר תורת משה, בחידושיו למגילת אסתר — טעם נפלא: בי"ג בניסן כתב המן את הספרים להשמיד להרוג ולאבד. אמת, שהייתה זו גזירה נוראה; אמת, שנדרש לקרוע את הגזרה בצום של שלושה ימים לילה ויום — אך משנתבטלה הגזירה, ואחשורוש לא הסכים לבטל את הספרים אלא הרשָה ליהודים לעמוד על נפשם — הפכו ספרים אלו עצמם לששון ולשמחה, למשׁתה וליום טוב. דין הוא שנשמח למפרע על כתיבתם, ולא נתענה ביום י"ג בניסן.
