1.
שבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול (או"ח סי' תל), מפני הנס שנעשה בה. בתוספות (שבת פז, ב ד"ה ואותו) מבואר, כי בשנה שיצאו ישראל ממצרים חל י' בניסן בשבת, ואז נצטוו לקחת שה לקרבן פסח. כשראו זאת בכורי מצרים ושמעו כי עתיד הקב"ה להכותם, פתחו במלחמה כנגד המצרים בדרישה לשחרר את ישראל. על כך נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", ולזכר נס זה נקראת השבת שבת הגדול.
2.
בטור (סי' תל) מובא כי הנס היה בכך שישראל לקחו את השה וקשרוהו בכרעי מיטותיהם. כששאלום המצרים לפשר המעשה, השיבו כי הקרבן מיועד לשם ה'. המצרים נחרדו, שכן ישראל עמדו לשחוט את אלוהיהם, אך מאימת המכות שתקו ולא הגיבו. הב"ח מוסיף כי אכילת בהמות לא הייתה זרה למצרים, אך הפעם נחרדו, משום שהדבר סימל את השחתת כוח אלוהיהם.
3.
בשבלי הלקט (סי' רה) מציין לדברי ספר הפרדס לרש"י: בניסן שבו יצאו ישראל חל העשור בחמישי, וישראל חששו: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו". הקב"ה הבטיח להם נס, והמצרים, בשומעם את קול הכבשים הנקשרים למשמרת, נתקפו בכעס עד שמתו ממחלות ויגון, ולא פגעו בישראל.
4.
הב"ח (סי' תכט) מבאר כי נקראת שבת הגדול משום שבשבת זו מתקבצים רבים לשמוע הלכות פסח. המהרי"ל מוסיף שנקראת כך כשם שיום הכיפורים נקרא צומא רבה, מפני שמרבים בו בדרשות ובתפילה.
5.
ב'בני יששכר' (מאמרי ניסן ג, ב) כתב בשם שו"ת שמן המור (יו"ד סי' טו) מבואר כי חז"ל קראו לשבת זו הגדול כדי להדגיש שיום טוב ראשון של פסח, המכונה גם שבת (וספרתם לכם ממחרת השבת), הוא שבת קטן ביחס לשבת הגדול. בכך חיזקו את המסורת כנגד המינים שכפרו בקבלת התורה שבעל פה.
6.
בשפת אמת (שבת הגדול תרל"ז) מבואר כי לשבת יש שני טעמים: האחד – זכר למעשה בראשית (כי ששת ימים עשה ה', שמות כ, יא), והשני – זכר ליציאת מצרים (וזכרת כי עבד היית במצרים... על כן ציווך ה' לעשות את יום השבת, דברים ה, טו). לאחר יציאת מצרים נוסף הטעם השני בעוצמה, ולכן מצוות השבת "נתגדלה" אז, ונקראה שבת זו שבת הגדול.
7.
בשפתי צדיק (שבת הגדול, ח') מבואר כי קדושת השבת נמשכת עוד שלושה ימים (גיטין עז, א; שער הכוונות דרושי שבת א'). מקחו של פסח שחל בעשור לחודש, שהוא שבת קודש, האריך את קדושת השבת עד הפסח עצמו. משום כך, שבת זו "הגדילה" והרחיבה את קדושתה בישראל יותר מכל שבת אחרת, ומכאן שמה שבת הגדול. רעיון זה מופיע גם בדרשות החתם סופר (שבת הגדול תק"ס, ח"ב, רלד).
8.
רבי חיים ויטאל (עץ הדעת טוב, אות תפה) מקשר את שם השבת להנהגת אנשי כנסת הגדולה, ש"גדלו" את שם ה' (יומא סט, ב). כשם שהם הרימו את שם ה' בעולם, כך שבת זו נקראת שבת הגדול משום שבה מתחיל חיוב סיפור יציאת מצרים, שבו מגדילים ומרוממים את שם ה' בעולם, כפי שנאמר: "גדלו לה' אתי" (תהלים לד, ד).
9.
החידושי הרי”מ מבאר כי שבת זו היא הכנה רוחנית לפסח, כפי שבמצרים נצטוו ישראל בעשור לחודש להתרחק מעבודה זרה וליטול קרבן פסח (שמו"ר טז, ב). כך בכל שנה, שבת זו משמשת כהקדמה לביעור כל גדולה שאינה לשם ה', כשם שהשבתת חמץ מסמלת סילוק הגאווה והמידות הרעות.
10.
ודבר פלא מביא בכף החיים בשם החיד"א מספר מחזיק ברכה: נהגו המדקדקים שבמקום מה שאומרים בשבתות דעלמא "שבת שלום מבורך", אינהו דאמרי בשבת זה "שבת הגדול מבורך".