בתוך סימני ליל הסדר, שיסודם בהררי קודש, מרומזים סודות גדולים ונפלאים עד מאוד ("יסוד ושורש העבודה", שער ט' פ"ו). מצאנו וראינו מנהג קדום, הנהוג עד היום בתפוצות רבות של ישראל: לאחר "יחץ", שבו בוצעים את המצה האמצעית לשניים ומניחים את חציה הגדול לאפיקומן – שעליו כותב הרשב"ץ ב"יבין שמועה": "מנהג יפה הוא, גם כי אין לו רמז בשום מקום" – באים התינוקות וחוטפים את האפיקומן. לאחר מכן, כנגד הבטחת מתנה בפדיונו, מחזירים אותו כדי לאוכלו באפיקומן.
אם אנו תמהים על עידוד והנהגת מנהג של "חטיפה" ו"גניבה" דווקא בליל הסדר, ובפרט אצל ילדינו הקטנים – תמיהה זו מוכפלת שבעתיים לאור השתלבות המנהג בתוך לילה קדוש ונשגב זה, הרחוק בתכליתו מדרכים שכאלה. דבר זה עצמו מורה כי מטרה נשגבה מסתתרת במנהג זה, אשר תתברר לאחר שנעמוד על מקורו ושורשו.
דעת האומרים שמנהג זה בדוי והבל
יוקדם וייאמר כי מנהג זה נהוג בעיקר בקרב האשכנזים, ואילו בקרב הספרדים אינו מקובל. ואף בין קהילות האשכנזים, יש שמהדרות להימנע ממנו. מגדולי ישראל אף קמו להתריע נגד המנהג, משום שהרגלת תינוקות ב"גניבה" אסורה, ואפילו בדרך של משחק והיתול. בעל ה"חוות יאיר", בספרו "מקור חיים" (תחילת סי' תעז), כותב שיש למחות ולבטל את המנהג.
ה"ארחות חיים" (ספינקא, סי' תעג ס"ק יט), בשם ספר "מאורי אור", מוסיף כי המנהג של גניבת האפיקומן בדוי הוא ובלתי ראוי, ואף גויים לועגים ליהודים על לימוד ילדיהם "לגנוב" כביכול זכר ליציאת מצרים. ויש ששמעו בדבר אף צד איסור – הן מצד הדין, שהאפיקומן טעון שמירה ואסור שייפסל בהיסח הדעת (הגר"ח מבריסק), והן מצד הסוד – שיש להותירו טמון עד לצפון, ואין להוציאו ממקומו ("דרכי חיים ושלום", ס"ק תקצז).
מקור חטיפת וגניבת המצה בראשונים
מאידך, רבים מהגדולים הביאו את המנהג בספריהם, פירשוהו לטובה, ומצאו לו שורשים קדומים ואף רמזים בתלמוד. לדבריהם, מנהג יפה הוא וראוי לנהוג בו, כחלק ממנהגי עריכת הסדר שיש לנהוג בהם בזהירות – כדברי המהרי"ל (ריש הלכות הגדה): "ולא יהא הדבר קל בעיניו... שאין שום דבר ריק בהם".
הגמרא בפסחים (קט.) אומרת: "תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו". הרמב"ם (פ"ז מהלכות חמץ ומצה, הלכה ג') מפרש: חוטפים מצה זה מיד זה. וכן פירש ה"מהר"ם חלאוה": "גוזלין זה מיד זה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא יישנו". גם בספר "המכתם" נאמר: "חוטפין, גוזלין, וטורפין זה מזה – כדי שיתעוררו התינוקות ולא יישנו".
ה"מאירי" מבאר: "חוטפין מצה – כלומר, שמתעסקים בה דרך חטיפה זה מזה, כדי שישתעשעו התינוקות ולא יבואו לידי שינה".
וכן מצאנו גם בסוכה (מה.), ששם התינוקות היו שומטין את לולביהם ואוכלים את אתרוגיהם – ופרש"י: "ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום – שכך נהגו מחמת שמחה".
עוד מוסיף ה"נימוקי יוסף" שעניין זה נעשה "דרך שחוק וחיבוב מצוה" – ובכך מראים גודל יקרתה של המצה ואהבת המצוה.
"צפון" – האפיקומן מוצפן ע"י התינוקות עד האכילה
אכן, אף שאין מקור ישיר לכך שהחטיפה היא דווקא של האפיקומן, וגם לא שהתינוקות הם החוטפים – הרי שבפועל, כדי שהתינוקות יישארו ערים וישתעשעו – הגיוני לשלבם בעצמם במעשה. כפי שמצאנו שהם שיחקו עם האתרוגים, גם כאן יש היגיון בכך שהתינוקות יחטפו את המצה – ובפרט את האפיקומן, שהוא זה שאותו מטמינים (שולחן ערוך, סי' תעג ס"ו), ויש בו מקום לחטיפה וגילוי.
כך, הגניבה נעשית לצורך שמחה וערות, התינוק מטמין את ה"אוצר" שהשיג, ורק בסיום – בעת "צפון" – הוא נאכל מתוך שמחה.