רבי ישעיה הלוי הורוביץ - השל"ה | אמור וידוי כבוד הרב... אני עומד לשחוט אותך

השל"ה שימש ברבנות כאב בית דין בקהילות רבות וביניהן פוזנן ופרנקפורט דמיין. לאחר גירוש היהודים מפרנקפורט בשנת ה'שע"ד (1614), שב לפראג והמשיך לכהן שם כרב.

לאחר פטירת זוגתו בשנת ה'ש"ף (1620), החליט לעלות לארץ ישראל כדי לחזק את היישוב היהודי שם, דבר שלמענו טרח ואסף כספים עוד קודם לכן. הוא האמין בביאת המשיח שעתידה להתרחש במאה החמישית של האלף השישי לספירה היהודית.

השל"ה בארץ הקודש

בשנת ה'שפ"ב (1622), לאחר מסע רגלי ארוך דרך חלב שבסוריה, הגיע השל"ה לירושלים ונתקבל בכבוד רב. הוא העיד כי עבר דרך סוריה כדי לפגוש את רבי שמואל ויטאל וללמוד מכתבי "עץ חיים". טרם עלייתו לירושלים, נשא אישה שנייה. בתקופת שהותו בירושלים גדלה העיר במהירות עקב עלייה מסיבית של יהודים, עד כי העיד: "כי תהילה לאל נעשה צר המקום בירושלים". אולם תקופה זו הייתה קצרה, ובשנת 1624 השתלטה על העיר משפחת אבן פארוח' אשר רדפה את היהודים. אף השל"ה נאסר עם רבנים נוספים ונדרש עבורם כופר עצום, אשר צומצם בסופו של דבר על ידי הקהילה.

לאחר שחרורם, ברחו הרבנים מירושלים וקבעו את מושבם בצפת. כעבור שלוש שנים, עבר השל"ה לטבריה, שם חי חמש שנים עד פטירתו. צפת וטבריה היו באותם ימים מרכזים ללימוד הקבלה, והשל"ה התמסר גם הוא לתחום זה, אשר היווה יסוד לחיבורו הגדול "שני לוחות הברית".

חיבורו העיקרי של השל"ה, "שני לוחות הברית", התפרסם לאחר מותו על ידי בנו, שבתי שפטיל הלוי הורוביץ. הספר חובר כשנתיים לאחר בואו לארץ ישראל כצוואה לבני משפחתו, ובו ציווה אותם להנזר מתענוגות העולם. זהו חיבור חשוב בתחום המוסר היהודי, הכולל חידושי תורה ודברי מוסר, ומשבח את הישיבה בארץ ישראל. הספר השפיע רבות על החסידות ובמיוחד על הבעל שם טוב.

חיבורים נוספים חיבר השלה"ק אך קצרה היריעה ועוד חזון למועד.

קברו של השל"ה נמצא בטבריה, בחלקה בה טמונים הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי. רבים נוהגים לפקוד את קברו ולהתפלל להיוושע בזכותו. קיימים חילוקי דעות לגבי מיקום קברו המדויק, בין היתר בשל פסיקתו שלא לצאת מירושלים, אך מסופר כי נאלץ לעזוב את העיר. לגבי תאריך פטירתו המדויק של רבנו השלה"ק התגלה פולמוס רב שנים, ונהרא נהרא ופשוטיה.

זכותו תגן עלינו

התלמיד שאיים בסכין - הסיפור הנורא עם השל"ה הקדוש

בספר בן יהוידע של הגאון רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", מובא סיפור מפעים שאירע עם השל"ה הקדוש זיע"א.

בעת צעירותו, כאשר מסר שיעורי תורה לפני מאות תלמידים, אירע מקרה כואב – כלים יקרי ערך נגנבו מביתו של השל"ה. לאחר חקירה, התגלה שהכלים נמצאו ברשות אחד התלמידים.

הבושה הייתה עצומה – והתלמיד, שלא עמד בביזיון, עזב את דרך התורה והפך למומר. עם השנים נעשה עשיר מופלג ועלה לארץ ישראל. שם מצא חן בעיני המלך והשרים, ומונה לשר בעיר יפו – שער הכניסה הראשי לארץ.

שנים לאחר מכן עלה גם השל"ה הקדוש לארץ ישראל. כשהגיע לנמל יפו, התלמיד-המומר זיהה אותו מיד. השל"ה, לעומתו, כבר לא זיהה את פני תלמידו לשעבר, שמראהו השתנה מאוד. השר קיבל את הרב בכבוד גדול והזמין אותו לביתו. השל"ה נענה להזמנה – מפאת דרכי שלום.

כאשר הגיע לביתו, שלח השר את משרתו להביא כיבוד, ונשאר לבדו עם הרב. לפתע, שלף סכין גדולה ואמר בקור רוח: "אנא, כבוד הרב – אמור וידוי. אני עומד לשחוט אותך..."

השל"ה, נחרד אך לא נשבר. התחנן על חייו, אך הלה עמד בשלו ודחק בו להתחיל לומר וידוי.

כשהבין שאין מנוס, החל השל"ה לומר וידוי בבכי ובכוונה עצומה, ובקול חנוק הגיע לקריאת שמע ישראל… וכשהגיע למילה אחד – התכופף השר, נישק את צווארו של הצדיק – ופרץ בבכי.

"רבי, אני הוא אותו תלמיד!" – כך גילה לבסוף את זהותו. "זה אני – מי שנחשד בגניבה, מי שעזב את הדרך מתוך בושה. היום באתי לבקש סליחה."

ואז הוסיף דבר נורא: "אני יודע שהרב הוא צדיק אמיתי, טהור וקדוש. אבל חז"ל לימדו: 'הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה'. ומכיוון שאז, כשהושפלתי בפומבי, היה זה הנקודה היחידה שיכלה להיחשב כפגם כלשהו במעלת הרב – רציתי שהרב יתוקן גם בזה.

לכן, כשבא כבודו לארץ ישראל – רציתי שיזכה לעלות מושלם, אפילו בלי אותו חוט השערה. כשראיתי שהרב מוכן למסור נפשו ממש על קידוש ה', הבנתי שהכול נתכפר."