פירות בעלי קליפה בפסח
כתב ה"חיי אדם" (כלל קכז, סעיף ב) שיש הנוהגים שלא לאכול בפסח אלא פירות וירקות שניתן לקלפם. הטעם לכך: כדי להישמר מחשש נדנוד חמץ שאולי בא במגע עם הקליפה.
לכאורה, תפוחי אדמה – מאחר שהם ממין ירק ואינם דומים לדגן – אינם בכלל גזירת קטניות. ועיין בפמ"ג (סי' תנ"ג, משב"ז סק"א) שכתב בתו"ד: "וה"ה מה שקורין ער"ד טאפלין או ערד עפיל (תפוחי אדמה) – דשרי, אם לא במקום שנהגו איסור".
בחיי אדם (הלכות פסח, נשמת אדם סי' כ) כתב: שמעתי שבקהילת פיורדא בשנת תק"ל הייתה רעב גדול, והושיבו בית דין שהתיר אכילת תפוחי אדמה, שנקראים "ערד עפיל", כי באשכנז יש מקומות שנמנעו מלאוכלם מאחר שעושים מהם קמח. מכאן ראיה שבמקומות מסוימים נהגו איסור בתפוחי אדמה – אך המנהג לא התקבל כלל, וכפי שכתב הפמ"ג.
וכן כתב בשו"ת "שאילת יעב"ץ" (ח"ב סי' קמ"ז), שבתוך דבריו הביא שכאשר היה במנהיים, רצו לאסור את תפוחי האדמה משום שעושים מהם קמח, והוא עמד כנגדם ביודעו שאין הציבור יכול לעמוד בזולתם, מאחר שזהו מאכל עניים, וניצחם בעזרת אנשי הקהל, שצוו על המורה שלא יאסור דבר חדש מה שלא נאסר על ידי הרבנים שקדמו לו.
בספר "אהל שלמה" הובא בשם הרה"ק בעל "תפארת שלמה" זי"ע, שאמר שיש להודות לה' שתפוחי האדמה לא היו קיימים בזמן הגאונים, שאם כן – ודאי היו נאסרים בפסח מחמת גזירת קטניות, מאחר שניתן להכין מהם קמח.
קמח תפוחי אדמה
יש שרצו לאסור קמח תפוחי אדמה מחמת שהוא דומה לקמח מחמשת מיני דגן, ועלול להביא לבלבול ביניהם. אך בשו"ת "ערוגת הבושם" ובשו"ת "לבושי מרדכי" כתבו, שמכיוון שתפוחי אדמה לא היו בנמצא בזמן הראשונים שגזרו על הקטניות – אין לגזור עליהם כיום, ואין לנו להוסיף על גזירת הקדמונים. ועיין באחרונים שהרחיבו בבירור סוגיא זו.
ענייני חומרא ונדרים בפסח
א. מי שנהג בחומרא מסוימת בפסח, אך אירע לו עיכוב שמונע ממנו להמשיך לנהוג בה – אם התנה מראש ואמר שמקבל על עצמו בלי נדר, אין צריך התרת נדרים כלל.
ב. אם לא התנה מראש – כיון שנהג בחומרא שלוש פעמים, או אפילו פעם אחת בכוונה לנהוג כך תמיד, אף שלא הוציא מפיו את הכוונה, הרי זה נחשב כקבלת נדר.
ג. מצד הדין ניתן לסמוך על מה שנהגו להתנות בערב ראש השנה, שכל הנהגה שלא קיבלו בפה לשם נדר – לא חלה עליה שם נדר. אמנם לכתחילה יש שנהגו להחמיר ולא לסמוך על כך בלבד, אלא עושים גם התרת נדרים.
ד. כל זה אמור כאשר רצונו לבטל את החומרא לצמיתות. אבל אם מדובר במקרה חד פעמי מתוך צורך או הכרח – כגון מחלה או חוסר גישה למאכל תחליפי – יש פוסקים רבים שסוברים שאין צורך בהתרת נדרים, מאחר שאין בדעתו לבטל את המנהג.
ה. בפרט שיש לצרף את הסברה שמלכתחילה אין זה נחשב כנדר, כיון שיש לסמוך על התנאי שנעשה בערב ראש השנה.
ו. ואם אירע שהחומרא עלולה לגרום לחשש איסור, או טורח גדול לאחרים – ברור שיש להקל ואין צורך בהתרה.
ז. אם נהג אדם בחומרא מסוימת מתוך טעות – או שסבר שמדובר באיסור מן הדין, או שחשב שיש בזה חשש גדול – ולאחר מכן התברר ממומחים שאין בזה כל חשש – הרי זה נחשב לנדר בטעות ואין צורך בהתרה.
ח. אישה לאחר נישואיה נכנסת תחת מנהגי בעלה, בין לקולא ובין לחומרא. יש אומרים שעליה לעשות התרת נדרים למנהגים שנהגה טרם נישואיה אם יש להם שורש הלכתי.
ט. יש מי שאומר שהבעל יכול לכפות על אשתו את מנהגיו, גם להקל – אך למעשה נכון להתייעץ עם חכם, שכן כל מקרה נידון לגופו.
| קרדיט: מועדים לשמחה - ר"נ גוטליב מח"ס מגדים חדשים