"סיפור מההגדות" – האשה בתפקיד המרור בהגדות ההיסטוריה

קפסולת הזמן - דור דור והגדתו

ציורי ההגדה - עדות המדפיסים שלא ישנו התינוקות

גם לאחר התפשטות הדפוס, המשיכו המדפיסים לשמר את המסורת העתיקה של האיורים והדפיסו הגדות מעוטרות בציוריהם של אמנים.

במאה ה-15, שהדפוס היה בחיתוליו, גילופי עץ שלטו. האמן לא צייר על הדף – הוא חרט את התמונה על לוח עץ, הסיר את החלקים הלבנים ביד, מרח דיו ולחץ במכבש. זה היה תהליך מייגע, איטי, והקווים יצאו עבים ופשוטים, כמו בהגדות הראשונות. במאות ה-16 וה-17 עברו לנחושת: חריטה על לוח מתכת, לעיתים עם חומצה, שנתנה פרטים דקים יותר, מעבר ליופיים החזותי הרב, להשקעה באיורים הללו הייתה מטרה כפולה.

מדפיסים רבים אף טרחו לציין במפורש בשערי ההגדות או בחתימותיהם את התכלית שלשמה נועדו הציורים. כך, גרשם כהן, אשר הדפיס הגדה מצוירת בפראג בשנת רפ"ז (1526), כתב במפורש: "בציור נאה מצוירת, נערים משנתם מעוררת".

כך גם מדפיס מפיורדא, שהדפיס הגדה מצוירת לאחר שנת תצ"ז (1737), כתב: "עם ציורים נאים וערבים... ובפרט לקטנים המסובים על שולחן אביהם, שלא ישנו וישאלו על שינויים".

מרור זה – בין מנהג לפרשנות ציורית

זה לא סוד שהתקופה שקודמת לפסח היא מהמתוחות בשנה מרדף החמץ בא לקו הסיום והעצבים רופפים. בדיחה עם זקן מספרת על בעל שאשתו אמרה לו שהיא סיימה לנקות את החמץ ולבערו, והנה הבעל בעיניים נוצצות שואל: ‘ומה עם החמץ הזה’ בעודו מצביע על זוגתו הנדהמת. האישה שהכירה את הסחורל'ה שלה התעשתה ומיד השיבה: כן אבי ז"ל מכר אותו מזמן לגוי. אך כפי שמיד נראה, עניין ריב ומצה בינו לבינה קיבל ביטוי מאוד מסוים בהגדות של פסח במרוצת הדורות.

הגדת פראג – פריצת דרך

ההגדה המאוירת הראשונה שהגיעה לידינו בשלמותה היא הגדת פראג, שנדפסה בשנת רפ"ז (1526). הגדה זו הודפסה על ידי גרשֹם כהן בפראג בסיוע אחיו גרונם כץ, והיא הסתיימה ביום האחרון של שנת 1526. הגדת פראג היא ההגדה המצוירת המודפסת הראשונה ששרדה, ומאז הופעתה הודפסה פעמים רבות. ייחודה אינו רק בריבוי פיתוחי העץ שבה, המונים למעלה מ-60 איורים, אלא גם באותיות שנחתכו במיוחד עבורה, בסידור עמודיה, בעיטוריה, בראשי התיבות ובעיטורים בראשי הפסקאות. כל פרט בה מעיד על דיוק אסתטי ואמנותי יוצא דופן, והיא נחשבת עד היום לאחת ההגדות היפות ביותר שהודפסו.

ובאותה הגדה מופלאה מופיעה הערה לצד המילים "מרור זה":

"יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האשה, משום שנאמר: 'אשה רעה מר ממות'".

לא נמצא זכר למנהג זה בספרי הפוסקים או אצל בעלי המנהגים – לא בהתייחסות חיובית ולא בשלילה מפורשת. עם זאת, תיעוד ויזואלי לרעיון זה ניתן למצוא בכמה הגדות מאוירות מתקופת הראשונים, רובן אשכנזיות, ומיעוטן מפרובנס וצפון ספרד.

הגדת ששון

הרמז הראשון למנהג זה מופיע בהגדת ששון הספרדית, שנכתבה במאה ה-14 (סביבות 1320) בקטלוניה. למעשה, מדובר בהגדה מפרובנס מתקופתו של רבנו יעקב בעל הטורים. מעל המילים "מרור זה", מופיעים גבר ואישה יושבים יחד על שרפרף מרופד:

הגבר, היושב מימין, חובש כובע רך, בעוד האישה, היושבת משמאל, עוטה רשת שיער הקשורה תחת סנטרה ומעוטרת בשלושה גדילים מאחור. הגבר מחזיק בידו צרור עלים גדולים (מרור), ובידו השנייה מצביע לעבר האישה, אשר מרימה את ידיה לעברו. סגנון האיורים בהגדת ששון כולל דמויות מוארכות ועיטורים שונים.

הגדת האח

ציור בוטה יותר מופיע בהגדת האח (Brother to the Rylands Haggadah), שנכתבה וצוירה מעט מאוחר יותר מהגדת ששון, בראשית המאה ה-14, ככל הנראה בקטלוניה. הגדה זו היא כתב יד מאויר מימי הביניים.

בהגדה זו מופיעים שני ציורים למילים "מרור זה": 1. ציור עלה מרור גדול – מוטיב נפוץ בהגדות ספרדיות. 2. מתחתיו, איור של איש ואישה ליד שולחן ערוך, כאשר האיש מצביע באצבעו על האישה.

התפתחות באשכנז – מן ההצבעה להנחת היד

באשכנז קיבל המנהג צורה חדשה: במקום להצביע על האישה מרחוק, מניח האיש את ידו על ראשה. בשתי הגדות אשכנזיות מחזיק האיש את המרור ביד אחת, ואת ידו השנייה מניח על ראשה של האישה.

באחת מהן, מחזיקה האישה חרב בידה – ככל הנראה כרמז לכך שהיא אכן "מר ממות". בהגדה אחרת, המרור כלל אינו מופיע, והאיש מסתפק בהנחת ידו על ראש האישה.

'דו-קרב' בהגדות אשכנז – הצבעה הגדת חילק ובילק

החידוש המעניין ביותר נמצא בשלוש הגדות אשכנזיות שבהן ההצבעה אינה חד-כיוונית: האיש מצביע על האישה, והיא מצידה – מצביעה עליו. אחת מהן היא הגדת חילק ובילק (כת"י פריס 1333). הביטוי "חילק ובילק" הוא ביטוי ארמי המוזכר בתלמוד הבבלי ומשמעותו היא ביטול לשני אלמונים חסרי ערך או לדברים חסרי משמעות.

באחת מהן, האיש מחזיק בידו האחת את המרור, ובידו השנייה מצביע על האישה, ואילו היא מחזירה לו בתנועה זהה.

הדו-הקרב המאוייר מלווה גם בטקסט מפתיע:

מעל האיש נכתב: "מאמר הגלוף (מלשון גילוף, חריטה): 'מרור זה' – קולי בהרם, בזה וזה גורם". כלומר, באמירת "מרור זה", כוונתו היא לשני מרורים: הירק – והאישה.

מעל האישה נכתב: "תשובת האשה: הלא חשבתיך כאחד מהם, ויבוא השלישי ויסריח ביניהם".

משמע, גם האישה רואה בבעלה "מרור" כשם שהוא רואה בה. אולם, כפשרה, היא מציעה ששניהם יסכימו על מרור שלישי – ירק המרור – שיהווה גורם מתווך ביניהם.

עישון סיגריות בפסח – מסורת או מחלוקת?

נקפוץ קדימה בזמן עם משהו מעט אקטואלי, סוגיית עישון הסיגריות בפסח היא נושא שנידון רבות. יש הרואים בכך חמץ ממש, בעוד אחרים מחשיבים זאת לעונג יום טוב. ואף מסופר על אדם שהעירו לו על עישונו בפסח, והשיב כי בכך הוא "מבער את החמץ".

דוגמה מעניינת להתייחסות לעישון בסביבה חגיגית נמצאת באחת מההגדות הראשונות שהודפסו בארצות הברית, בשנת 1886. בהגדה זו מופיעה איור המתאר את ארבעת הבנים – מוטיב נפוץ בכתבי יד מאוירים ובהגדות מודפסות. הבן הרשע באיור מביע את זלזולו במנהגי הסדר בכך שהוא נשען לאחור ומעשן סיגריה.

על פי פוסקים רבים, העישון מותר ביום טוב, ומעטים מתירים אף בחג הפסח, אך האיור מלמד כי כבר בסוף המאה ה-19 לא היה זה נוהג מקובל בהקשרים מאד מסוימים.

תעלומת ציד הארנבות בהגדה

בתחתית עמוד הקידוש שבהגדת פראג מופיעה תמונה מסתורית – דמות העוסקת בציד ארנבות, מלווה בקרן ציד וכלבים. תמונה זו הופיעה גם בהגדה שהודפסה על ידי האחים כץ בפראג כמה שנים קודם לכן.

השאלה המתבקשת היא: מה הקשר בין ציד ארנבות לקידוש? הרי זהו עיסוק שאינו מזוהה עם אורח החיים היהודי.

אחת ההשערות לפשר התמונה קשורה לסדר הקידוש כאשר ליל הסדר חל במוצאי שבת. במקרה כזה, משתמשים בראשי התיבות יקנה"ז (יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן) כדי לזכור את סדר הברכות.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מעניין לגלות שההגייה של Yaknehaz מזכירה את הביטוי הגרמני Jagen Hasen שפירושו "ציד ארנבות". ייתכן, אם כן, שהתמונה שימשה כתזכורת חזותית למבנה הקידוש במקרים אלו. יש אומרים כי ציירי ההגדה לא תמיד היו יהודים וכששאל הצייר הגוי מה כתוב כאן? אמר לו היהודי - "יגנאז".

יש הגרוסים כי איור זה הוא השפעה ישירה של הנוצרים שכיודע באילו ארצות באירופה נהוג שילדים מחפשים "ביצי ארנבת" בערבי פסחא שלהם, וכמה ממסורות אלו, השזורות בעולם הדמיון, השתמרו עד ימינו. בעולם המבוגרים, אבירים ואצילים גרמניים נהגו באביב לצוד ארנבות, לאחר שאלה התאוששו מתנומת החורף.

או שמא יש לומר שאותם הארנבים ארוכי אוזניים השתרבבו בין דפי ההגדה, כי נענו לקריאתו הנרגשת של עורך הסדר באומרו: ’’כל דכפין ייתי’’, וראו זאת כהזמנה אישית.