א. מי שיש לו כתרים בשיניים או שיניים תותבות, צריך לחוש שנבלע בהם חמץ במהלך השנה, בשלושה אופנים: א. עירוי נוזלים רותחים מכלי ראשון של מאכל חמץ לתוך הפה. ב. אכילת דבר גוש (מוצק) של חמץ חם, שדינו ככלי ראשון. ג. אכילת מאכל חמץ חריף.
ב. הפוסקים דנו בשלשת האופנים המנויים בהלכה הקודמת: מאחר שהחשש הראשון הוא חשש שאינו מצוי, שעל פי רוב נהוג לשתות מכלי שני ולא מכלי ראשון שרתח בעצמו, ובנוסף לכך הנוזל הרותח עובר בחלל פה במהירות כדרך העברה ונבלע מיד, היה מקום להקל בזה, אך יש שכתב שמכל מקום אנו חוששים שמא נבלע חמץ בין השיניים, ועל כן צריך להגעיל את אותם דברים באמצעות עירוי רותחים מכלי ראשון.
החשש השני הוא חשש הרבה יותר נפוץ, וגם החמץ מתמהמה בתוך הפה בזמן הלעיסה ואינו נבלע מיד, לכן לעניין פסח צריך להחמיר ולערות על השיניים מים רותחים מכלי ראשון כדי להכשירו. אמנם יש שכתב שגם בנדון זה אפשר להקל מחמת כמה טעמים.
ובענין החשש השלישי, לדעת רוב הפוסקים ששיניים נחשבות כ'דוחקא דסכינא', ובלעו בתוכם את חריפות מאכלי החמץ, יש לבעלי שיניים תותבות וכתרים להחמיר ולהימנע בפסח מאכילת מאכלים חריפים שעלולים להפליט את חריפות החמץ הבלוע בשיניים. אמנם לפי מי שכתב שלשיניים אין דין 'דוחקא דסכינא', יש לומר שהשיניים לא בלעו את חריפות המאכלים.
ג. על פי המבואר, יש לנהוג כך: מי שיש בשיניו סתימות, כתרים, גשרים, קוביות או שתלים, ראוי שלא יאכל מאכלי חמץ רותחים או חריפים עשרים וארבע שעות קודם סוף זמן אכילת חמץ, ובערב פסח בסוף זמן אכילת חמץ יצחצח את שיניו היטבי וידיח את פיו במים חמים במידת החום שדרכו לשתות בדרך כלל'.
ומי שיש לו שיניים תותבות, יזהר כנ"ל מאכילת מאכלי חמץ רותחים או חריפים, ולאחר מכן ינקה את השיניים היטב ויערה עליהם מים רותחים מכלי ראשון. ואם חושש שהשיניים תיהרסנה על ידי העירוי, יכול להכשירן בעירוי רותחים מכלי שני. ויש מהדרין לעשות שיניים מיוחדות לפסח.
וכן ראוי לכל אדם לנקות היטב את שיניו לקראת סוף זמן אכילת חמץ (אך שטיפה במים חמים אין צריך אלא מי שיש לו סתימות וכתרים בשיניים), וזה לשון 'בן איש חי' (שנה ראשונה פרשת צו סעיף ח):
"ואחר אכילתו ינקה שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניים כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר נקוי ירחץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב, דחמץ בפסח במשהו.
מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה בלישה ואפיה ובכל הלכות פסח, והנה בליל פסח אחר שישן חלם דאמר לו אדם אחד אוי לו שאכל חמץ משהו, ויקץ ויתמרמר מאד ויבך בכי גדול וחזר וישן מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו ואומר לו זה החמץ שאכלת הוא שנשאר בין השיניים פירור קטן חמץ מאכילה שאכל בערב פסח בבוקר, ובעת שהיה אוכל ולועס המצה בלילה נפרד אותו פירור מבין השיניים ונדבק במצה ואכלו עם המצה. על כן כמה וכמה צריך האדם לשום לבו בדבר זה ולהזהר בנקוי שניו היטב". עכ"ד.
קרדיט: ספר נזר ים הלכות פסח