מבין ארבעת הבנים מי שאיתו מרגישים יותר 'בנוח' הוא הבן החכם. הוא שואל בכדי לדעת וכל כוונתו לשם שמים. אך בעל ההגדה לא מבאר לנו מה נדרש בכדי להחשב לחכם. האם זה עניין של נכונות לדעת? של ידיעות בתחום מסויים או שעות לימוד קבועות? אין על כך שום הרחבה, אנו מקבלים את החכם ואיתו אף את שאר הבנים כדבר מוגמר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך די לנו להביט בצורתם של גדולי ישראל שבכל הדורות כדי להבין מה נדרש מהחכם. לרגל החג ישבנו לשיחה מרתקת עם הרב יצחק שוראקי, רבה של קהילת "יד רמה" בשכונת בית וגן בירושלים וראש בית המדרש "שערי עוזיאל" לתורת חכמי ספרד, בכדי לשמוע על דמותו של מי שמזוהה ביותר עם הכינוי 'חכם' או אפילו 'החכם השלם', הלא הוא החכם הספרדי.
שלום עליכם, ראשית נשמח לשמוע כיצד ניתן להגדיר את החכם הספרדי, מהם הדברים היחודיים לחכמי ספרד?
"בכדי להבין לעומק את דמותם של חכמי ספרד לדורותיהם אפשר לחלק את זה לשלושה חלקים: תורה, עבודה, גמילות חסדים. אנו מכירים את החלוקה הזו מדברי התנא שמעון הצדיק באבות שהם הדברים עליהם העולם עומד. ניתן לדעתי גם לתאר את דמותו של החכם הספרדי על פי חלוקה זו אך לא באותה המשמעות המקורית שלה.
"החלק הראשון הוא התורה: לימודו של החכם הספרדי היה ראשית לימוד מקיף של כל חלקי התורה כולה, בין אם זה התלמוד ובין אם ספרי ההלכה, דרוש, קבלה ואף השגת בקיאות בדקדוק ובשירה הכל מכל כל היה נלמד בעמקות. היו אף שעסקו בפילוסופיה וחידשו הרבה בתחום זה, אך לא ראו סתירה בינה לבין קבלה למשל, האף שהפילוסופיה נתפסת כיותר 'רציונלית' עדיין הם טענו כי שתי החכמות מסכימות על אותן הדברים אך מדברות בשפות שונות והחכמים היו משלבים בניהן ופותרים את הספיקות.
"מעניין לציין את החשיבות שראו חכמי ספרד בהכרה של רב במתרחש בעולם, מסופר כי לראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל הגיע אברך בשביל לקבל סמיכה, לאחר הבחינה שאל אותו הרב עוזיאל אם הוא קורא עיתונים, אותו אברך השיב כי חלילה וחס, הוא אינו קורא עיתונים. הרב השיב לו "אם כך לא תוכל להיות רב" ומיד הסביר לאברך המופתע כי על רב להיות בקיא במתרחש בעולם ולא יתכן שיהיה מנותק מהמציאות. כמובן שאין הכוונה שהרב יהיה שקוע בקריאת עיתונים עם ראשו ורובו אבל שכן יכיר וידע. על כך ישנה אמירה יפה של החכם האיטלקי הרב אליהו בן אמוזג ש'לא יתכן שהקב"ה שנתן את התורה והקב"ה שברא את העולם יסתרו זה את זה, להפך, אנו מבינים את האחד על ידי השני'.
"מלבד החלק של 'ללמוד' ישנו דגש רב על 'ללמד'. ללמידה עצמה כמובן ישנה חשיבות עליונה, כחלק מהאחריות של הרב כלפי הקהל שלו, ללמדם את אשר יעשון ולסייע להם לדעת כיצד עליהם לנהוג. אך האידיאל היה תמיד לשמש כרב של הקהל כולו. ראש הישיבה - שיש לו תפקיד חשוב ללא ספק - הוא עדיין משמש כרב רק לקבוצה ייחודית, תלמידים ברמה כזו או אחרת, לעומתו רב המלמד תורה לקהילה הוא פונה לציבור כולו. בכלל, המושג 'עולם התורה' הוא מנוסח בצורה שמאוד מבדלת, כאילו שיש עולם כללי שעומד מנגד לעולם התורה, נקודת המבט צריכה להיות שונה, התורה עצמה ממלאת את העולם כולו ושייכת בישיבה כמו בחנות, בכל תחום יש לתורה מה לומר וכיצד להדריך.
"זה שונה מאוד ממה שעושים כיום באקדמיה, שם 'מנתחים' את החיבורים התורניים בעזרת כלים מחקריים, תפקידו של הרב הוא להפך, הוא בעזרת התורה יכול לנתח את כל האירועים שמתרחשים.
"על חשיבות הבקיאות בחכמות רבות שישמשו כ'רוקחות וטבחות' לתורה אפשר לראות בדברי רבינו הבן איש חי בדרוש שנשא לרגל פתיחת תלמוד תורה על שם 'אהרן צלאח' בבגדאד וכך כתב:
"ועוד נ"ל בס"ד בכוונת הכתוב שאמר חנוך לנער על פי דרכו שבא שלמה הע"ה ללמדנו בזה שאין לו לאדם לפסול כל מיני לימוד הצריך לתיקון העולם ולשלימות האדם אע"פ שנראה שהוא מדברים הגשמיים, והוא כי הרמב"ם ז"ל קרא למיני הלימודים שלשה שמות הא'-מצוה והב'-מותר והג'-מאוס, והיינו לימוד התורה נקרא בשם מצוה ולימוד כתיבה וחשבון ולשון נקרא בשם מותר, ולמה נקרא בשם זה, לומר לך אל תאמר בשעה זו שאני לומד כתיבה וחשבון יותר טוב שאלמוד בה בדברי תורה ולמה אאבד הזמן מלימוד כתיבה וחשבון, ולכן קרא ללמוד זה בשם מותר כלומר מותר לך לעסוק באיזה שעות מן היום בלימוד זה מפני כי למודים אלו הם ישובו של עולם ואמרו חז"ל על דברי תורה 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ', ולכך אלו נחשבים ענפים לתורה", (אמרי בינה-חקרי לב, דרוש ב' לתלמוד תורה).
כיצד תפקידו של החכם הספרדי בא לידי ביטוי בחלק השני, ב'עבודה'?
"ב'עבודה' כוונתי שונה מפירוש המושג כפי שהוא באבות, שם הפירוש הוא 'עבודת המקדש', ואילו כוונתי היא לחלק של היחסים בין הרב לבני קהילתו: עבודת הרבנות. כשהחכם הספרדי היה לומד סוגיה מסוימת הוא דאג להוציא ממנה הלכות מעשיות עבור שומעי לקחו. הצורה היתה לא רק לפסוק את הפסק האידיאלי כשלעצמו אלא לפסוק את הפסיקה הראויה לאדם השואל. אין הכוונה חלילה על עיקרי הדין, מהם אין לזוז ימין או שמאל, אלא על ההבדלה בין מה שהוא חומרא לבין מה שהוא עיקר הדין. על הרב לדעת מה נפסק כעיקרו של דין ומה חומרא ואף מה מנהג.
"כיום ניתן לראות רבים שאצלם התורה כולה 'שטוחה'-הכל שווה בפניהם, המנהג מקבל תוקף כמו דין דאורייתא. אך מהרב הפוסק ישנה דרישה לדעת מפי מי יצאו הדברים. הרי ידוע לכולנו ש'ספיקא דאוריתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא', היינו שישנם כללי פסיקה שמשתנים בהתאם למקורו של הדין ועל כן חשוב לדעת הדברים בשורשם.
"אני זוכר פעם אחת בה שאלתי את הגאון הרב שלום משאש זצ"ל (שהשבוע היה יום פטירתו) האם הוא מניח תפילין של רבינו תם, הוא השיב לי "וכי אם הייתי מניח הייתי אומר לך?", כוונתו היתה שזו לא שאלה ששואלים את הרב, שכן זו חומרה ואין לאדם לפרסם לאחרים מה הוא נוהג כחומרה.
"הרב אף הוסיף לי שלמעשה כתב על כך בספרו, שו"ת שמש ומגן (ח"ג סי' נח) ושאראה שם מה דעתו. פתחתי את התשובה ושם ראיתי שהרב כתב שבצעירותו כשהיה במרוקו שלחו לו מארץ ישראל תפילין שהזמין וצרפו אליהם גם כן סט של תפילין דר"ת בטענה שעד שכבר שולחים חבילה למרוקו זו הזדמנות לצרף גם את זה יחד, ואם לרב משאש לא יהיה בהם צורך יוכל להעביר אותם לחכם אחר בעיר. הרב קיבל את התפילין ואמר שוודאי שיהיה זה לו לזכות להניח גם כן תפילין של רבינו תם, אך כיוון שלא היה זה מנהג נפוץ במרוקו להניח ר"ת יצא שהיה הרב מניח תפילין אלו במקום חכמים גדולים אחרים שלא נהגו בזה, הרב לא חש בנוח בכך שכן יש בזה יוהרה אך בגלל חביבות המצווה הניח אותם למרות זאת.
"הרב משאש ממשיך ומספר שלאחר תקופה חלה במחלת הטיפוס ונפל למשכב במשך כשלושה חודשים שבהם לא יכול היה להניח תפילין כלל. לאחר שנתרפא ממחלתו חשב הרב בשל מה קרה לו הדבר הזה והגיע למסקנה שהיה זה בגלל שנהג ביהירות בפני גדולים ממנו ועל כן חזר למנהגו הקודם ופסק מלהניח תפילין של ר"ת, והוסיף שם שכך נהג גם הגר"א.
"רואים שחכמים בעלי כתפיים רחבות יודעים לומר מתי נכון להפסיק ממנהג מסויים בגלל שהדבר לא עולה בקנה אחד עם דבר אחר, לדעת מה חומרא ומה עיקר הדין".
יש מקום שהרב רואה שנוהגים להחזיק את הטפל ולהניח את העיקר?
"אחד המקומות שלצערנו הרב הוא פרוץ מאוד הוא הנושא של דיני ממונות, אנשים לפעמים יכולים להפסיד לאחר ממון בשם קיום מצווה של בין אדם למקום.
"ישנו מעשה נפלא ברבי יוסף משאש זצ"ל, מי שהיה דיין במקנס ואב בית הדין הרבני במרוקו, ולבסוף כרבה הספרדי של חיפה, שהגיעו אל ביתו במקנס באחת השבתות בעל ואישה ובידם סיר חמין. הבעל, שהיה סר וזעף, פנה אל הרב ואמר שבתוך החמין שלהם בישלה אשתו בשר שאינו מנוקר מן החלב ויתכן שאסרה בכך את התבשיל כולו ולא יהיה להם מה לאכול בשבת. הרב פנה אל האישה לשאול מה אירע שלו נקרה (אז היו הנשים גם בקיאות בניקור הבשר) והיא השיבה לרב שבדרך כלל בעלה מביא את הבשר כשהוא מנוקר ואילו השבוע הביא ממקום אחר שבו לא ניקרו והיא לא ידעה מכך. הרב הסתכל בבשר שבסיר וראה שאכן ישנו חלק שאמור להיות מנוקר אך נשאר בבשר.
"הרב לקח מזלג והפך בעזרתו בסיר בכדי לבדוק היטב את הבשר שבסיר ולבסוף נעץ את המזלג בבשר בירך ואכל כשהוא אומר לבני הזוג שהחמין מותר באכילה ושלהבא שיקפידו לברר אם הבשר מנוקר קודם הבישול. בצהרי שבת בשעת המנחה הלך הרב יוסף משאש לבית הכנסת ושם פגש את הרב יהושע בירדוגו שהיה רבה של מקנס. כשראה אותו רבי יהושע חייך חיוך רחב, הרב משאש שאל אותו בשל מה השחוק הגדול הזה והוא ענה לו "היו אצליך בני הזוג עם סיר החמין? אני שלחתי אותם אליך, הם הגיעו אלי ולא ידעתי למצוא להם פתח להיתר וחשבתי שיתכן ואתה תוכל, מה עשית בדינם?" ענהו הרב משאש שאכן התיר להם, והסביר לרבי יהושע שבניקור נוהגים להסיר כמה סוגי חלב, יש חלב האסור מהתורה, יש מדרבנן ויש שרק במקומינו נהגו להחמיר ולנקרו. בדקתי את הבשר וראיתי שאכן מדובר בחלק שנאסר משום המנהג, וכיון שראיתי שאם לא אתיר לבעל לאכול את החמין שנאסר רק מחמת מנהג הוא יבוא לאכול את אישתו שזה איסור חמור בהרבה... ומשום דרכי שלום ראית לנכון להתיר פעם אחת מנהג שנהגו. רואים עד כמה ההכרה של הרב עם מקורות האיסורים חשובה בכדי לדעת כיצד להכריע במקרים מורכבים.
"חשוב לציין שאין הכוונה חלילה להתיר דברים שנאסרו על פי דין, זה דבר שלא יעשה כמובן. אך בדברים שאיסורם הוא חלש יותר כמו במנהג, שם יש מקום לומר שבמקרים מורכבים תהיה עדיפות להקל ולהשיג רווחים כדוגמת שלום בית על פני הקפדה על מנהג".
מאפיינים אלו הם יחודיים לחכמי ספרד דווקא? נראה כי יש מעשים שכאלו גם בקרב חכמים אחרים...
"אכן, אין כוונתי לומר שזה דבר ששייך רק אצל רבני ספרד, היו חכמים בכל המקומות כולם שנהגו כך ואף יתר על כן, היו בחכמי ספרד כאלו שלא תמיד נהגו בדרך זו. אך הנקודה היא שכמאפיין, כדבר המצוי, ניתן היה לראות התנהלות שכזו כמרכזית אצל חכמי ספרד".
ומה פירוש העמוד השלישי, גמילות חסדים?
"עתה אנחנו מגיעים לחלק שעוסק בהכרת חברי הקהילה עצמם, מצוקותיהם וצרכיהם. החכם תמיד שם לנגד עיניו את מצב בני הקהילה והיה קרוב אליהם. הרב לא היה מתבדל מבני הקהילה, הוא היה לוקח חלק בשמחה ובעצב. הרב לא היה מתרחק מבני הקהילה בגלל שאין זה לפי כבודו לשבת עמהם, אפשר היה לראות את זה אצל הבבא סאלי למשל, שכל מי שנכנס אליו היה הרב מוזג לו משקה ושותה עימו 'מאחיה' בלבביות וחום כאילו היו הם ידידים מאז ומעולם.
"ניתן לראות זאת גם בפירושיהם לתורה. בחיבור מי מנוחות של הרב רפאל בירדוגו (הידוע בכינויי 'המלאך רפאל') על פרשת המן הוא מבאר את הפסוק 'וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ' (שמות טז יח) שלא מדובר בכך שנעשה נס והיה המן תופח או מצטמצם לכמות הנדרשת, הרב סבר שאין לפרש את מה שאירע כמעשה ניסים כשלא נתפרשו בתורה, אלא שמי שאסף הרבה מעבר למה שנצרך לו הוא היה לוקח את ההפרש ומביא אותו למי שאסף פחות ממה שהוא צריך, וכך עשו חסד אחד עם השני.
"גם האור החיים הקדוש מבאר את הפסוק 'אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך' שהכוונה היא שאם זכית לעושר מעבר לצרכך אין זה שלך אלא הקב"ה נתן לך את הכסף ששייך לעני ועליך לתת לו חלקו".
ישנו דבר שבו מתרכזים כל שלושת החלקים ובאים לידי ביטוי כמקשה אחת?
"אכן, המקום שבו רואים את שלושת הדברים כולם יחד זה נושא תיקון התקנות הקהילתיות. החכמים בבית הדין היו מזהים בעיה כלשהי במקומם שלא מצאו לה מקור שנותן מענה מפורש לכך בתורה, לשם כך ניתן לחכמים כוח לתקן תקנות לטובת הקהל. כבר בזמן חז"ל רואים תקנות שונות שתוקנו ומופיעות בתלמוד.
"דוגמה לתקנה היא תקנת 'חזקת היישוב' לפיה מי שמכר דירה במחיר מוזל לגוי ולאחר תקופה קנה מאותו הגוי הקונה יהודי אחר במחיר שהוא זול עדיין ביחס למחיר הדירה בשוק, היה על הקונה לשלם את ההפרש עד למחיר השוק ליהודי הראשון שמכר לגוי. למשל אם דירה נמכרה מיהודי לגוי במחיר מוזל של חצי מיליון כששווי השוק הוא מיליון ולאחר זמן מכר הגוי ליהודי אחר בשבע מאות וחמישים אלף, על הקונה היהודי לשלם מאתיים וחמישים אלף הנותרים עד למחיר השוק ליהודי שמכר את הדירה בהתחלה. בדרך זו יכלו לשמור על המחירים ולמנוע אינפלציה.
"כמו כן היו תקנות נוספות כדוגמת ירושת הבת שגם אותם תיקנו כדי לסייע לבנות שלא יגיעו לכלל עוני וכן הלאה. כך שבתקנות קהילתיות יש את הסמכות התורנית, את הקשר של רב-קהילה וגם סיוע והרכה בצרכי הקהל כולו.
"הרבה מהתקנות פורסמו בספר שנקרא 'כרם חמר' של הרב אברהם אנקאווא זצ"ל שבו הוא הציג את התקנות שתוקנו עבור הקהילה, הספר מחולק לשני חלקים והחלק השני מוקדש לתקנות".
אם נרצה לסכם ולתת איזו נקודה לחיזוק, קריאה לתיקון, עבור תלמידי החכמים של דורנו, מה הרב היה אומר?
"כדאי לדעת כאמור שעל החכם לבטא את התורה הקדושה בכל תחום מתחומי החיים ולא להשאיר אותה רק בבית המדרש. ב"ה זכינו להקים את בית המדרש "שערי עוזיאל" שם לומדים רבני קהילות במשך כשנתיים על משנתם של חכמי ספרד ואף מעניקים להם בבית המדרש כלים נוספים עבור רבני הקהילות, אנו לומדים הרבה על תפקידו של הרב בתחומים שונים, וכעת אנו בעיצומו של גיוס מועמדים עבור המחזור י"ג שיתחיל בשנה הבאה, זו דרך נפלאה לחיזוק ההכרה במשנת חכמי ספרד, כל תלמיד שב לקהילה עם מטען רוחני על משנת חכמי ספרד.
"ישנה נקודה נוספת, הרב לא בהכרח אמור להביע דעה בכל תחום כאילו הוא רגיל ובקיא בו, ברור הדבר שיש חלקים רבים שעל הרב לדעת להפנות לגביהם אל המומחים. הדבר נכון בנוגע לרפואה גופנית ונפשית למשל, ואין הדבר מלמד על פחיתות כלפי הרב חלילה, להיפך, החכם יודע להיכן נכון להפנות. ועוד גם כן קורה שרבים מהקהל רואים ברב דמות שעליה הם סומכים יותר משאר אנשים ועל כן הם רוצים לשמוע את דעתו בכל נושא ושהוא ילווה אותם בדרכם גם כאשר הם נעזרים במומחים בתחום, וזה גם כן חלק מתפקידו של הרב.
"ובכלל, כדאי לאמץ את נקודת המבט החיובית, לימוד הזכות, שרווח גם כן אצל חכמי ספרד, זה דבר שחשוב מאוד אצל רב קהילה האמון על ציבור שמורכב ממגוון רחב של אנשים שונים, הדרך הזו הצליחה לשמר גם את אלו שהתרחקו מהדת כשהם עדיין מרגישים קרובים וחלק מהקהילה. ובכלל, זהו דבר ששייך לכל יהודי באשר הוא, צריך פחות לעשות שימוש במונח 'מגזר' זה מחלק את העם כולו לחלקים שונים ואפילו נשמע כנותן לגיטימציה לאנשים להיות חלק מ'מגזר' שאינו שומר תורה ומצוות, אלא צריך לזכור שכולנו עם אחד ושעמך כולם צדיקים".
לסיום, הרב יוכל להמליץ עבור הקוראים על חיבורים תורניים, בין בפירושי התורה ובין בדרוש, שבהם אפשר יהיה לראות את קו החשיבה עליו דיברנו?
"אפשר ללמוד בספרו של רבי רפאל בירדוגו שהזכרנו - מי מנוחות על התורה. כמו כן גם בפירושיו הנודעים של האור החיים הקדוש על התורה ניתן לראות את הקו עליו דברנו. גם דרשותיהם של חכמים כדוגמת הבן איש חי בדרשותיו על התורה - עוד יוסף חי ובן איש חי דרשות, או רבי שלום משאש בדרשותיו. גם בדורות הקודמים אפשר לראות חיבורים בסגנון זה כדוגמת רבי אברהם סאבע בספרו צרור המור, ואולי אף ניתן ללמוד יותר מכולם מחדשנותו של הרב אליהו בן אמוזג בפירושו על התורה, שם הוא כותב דברים המעוררים מחשבה, בפרט לאדם בן דורנו".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יישר כח לרב על הדברים, ומי ייתן והדברים יאירו לבבות הקוראים ושנזכה להגדיל כבוד שמים.
"אמן ואמן, שנזכה כולנו לחג פסח כשר ושמח ולביאת גואל צד במהרה בימינו אמן".