כ"ה בניסן, שנת תשכ’’א. ירושלים.
בתא הזכוכית יישב הנאשם. הפעם לא נראה אותו בנעלי בית, קורא ספר, או מטייל לרוח היום, לאור השמש, מצולם בתמונות השקטות העולות מתוך הטעות האופטית, מתוך אי ההבנה.
אנו מלבישים אותו במדים. אנו עושים אותו צעיר בחמש עשרה שנה, בעשרים שנה ורואים אותו שם, גאה ומפורזל, פוסק מי יחיה ומי ימות.
ואנו קושרים את שמו בימים הרעים ההם, בימים שאין רעים מהם, שלא היו רעים מהם מיום היות אדם עלי אדמות, בימים בהם נערך שקדני וממושך הטבח המכוער ביותר בחלשים, במעטים, בחסרי ההגנה. באובדי התקווה. ואנו קושרים את שמו בזוועת הדמים שפקדה את השבט האירופאי המפואר של העם היהודי.
(מול תא הזכוכית – למרחב אפריל 1961)
>> למגזין המלא - לחצו כאן
משפט אייכמן השיב באחת את העם היושב בציון 16 שנה אחורה אל התופת, שוב מקולות מקלטי הרדיו נשמעו משפטים מוקצעים וקצובים בגרמנית ושוב המראות המצמיתות מאדמת אירופה רווית הדם התעוררו לחיים סיוטי הלילה שבו בהקיץ. אך יחד עמם שאלת הרוע הלופתת: למה? מניין האדם מקבל תועפות רוע שכאלו?
המענה הפילוסופי
התשובות הפילוסופיות לרוע השואה היו רבות ומגוונות, בניסיון להסביר רוע מסוג חדש: "רוע רדיקלי". כדי להבין רוע זה, ניתן לדמות שלושה סוגי רוצחים: האופורטוניסט, כמו איכר פולני שמסר יהודי לידי הגרמנים בשביל זוג מגפיים; הסדיסט, שנהנה לגרום סבל; וה"אידיאליסט", שעשה את הרע לשמו, ואף לא הרגיש ברע. דמות ה"אידיאליסט", שעלתה במשפט אייכמן בירושלים, מגלמת את הרוע הרדיקלי, רוע לשם רוע.
הוגים יהודים לאחר השואה ניצבו בפני תהום עמוקה. מצד אחד, היו הוגים שחיפשו הסברים התואמים לקטגוריות שהביאו עמם מתחומים כמו פסיכולוגיה או סוציולוגיה, כגון "הבנאליות של הרוע" וכדו'. מצד שני, היו שסברו (אלי ויזל ועוד) שהשואה היא גילוי של רע שונה במהותו, גילוי מיסטי בעל ממדים קוסמיים, רשע שאין לו הסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. השואה נתפסת כגילוי של רע אחר, לא רק בעוצמתו אלא במהותו.
ההבדל בין השואה לכל השמדה אחרת כמו באסון ההירושימה ההבדל אינו כמותי. גם אם היו מושלכות 20 פצצות אטום נוספות, זה לא היה דומה במהותו לשואה. גם במלחמות אחרות ובג'נוסייד כמו בקמבודיה ובאינדונזיה נטבחו מיליונים, אך אין זהות בין אירועים אלו לשואה. השואה הייתה שונה במהותה. רדיפת אנשים בגלל בעיות פוליטיות היא רע שיש להילחם בו, ורצח המוני הוא פשע נגד האנושות, אך השואה הייתה שונה. ההתכוונות והמעשה ברציחתו של ילד יהודי, האופן שבו התבצעה, המטרה והרקע, שונים לחלוטין מכל מעשי רצח אחרים בהיסטוריה.
המענה היהודי תורני
העיסוק ברוע השואה בהשקפה החרדית מוכרת לנו יותר, כאשר התגובות המיידיות שנרקמו לנוכח זוועות השואה. אצל רבים מן ההוגים הדתיים ניכרת ההשפעה של הגישה הקלאסית הרווחת, הרואה בסבל ובטרגדיה עונש על חטאי הדור. בבחינת – "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" או כלשונו של הרמב"ם בהלכות תענית: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים".
אך המסמך המרתק ביותר המבטא עמדה שונה בנוף האמוני הוא הספר אם הבנים שמחה, אשר ראה אור בבודפשט, הונגריה, במהלך חג החנוכה של שנת תש"ד – 1943, בשיאן של שנות האימה.
ספר זה, שהגיע לישראל בנתיבים עלומים בסמוך למלחמת ששת הימים, היה אז נדיר ובלתי מוכר. הוא הודפס מחדש בידי אנשים המזדהים עם תוכנו ורואים בו ביטוי לרעיונות שניתן להתחבר אליהם גם בדורנו.
מחבר הספר, הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, נמנה טרם פרוץ המלחמה עם זרמים שהתנגדו לציונות, בדומה לעמדותיהם של אנשי נטורי קרתא. אולם במהלך מלחמת העולם השנייה, בעודו חי תחת שלטון המשטר ההונגרי הפשיסטי, חווה הרב טייכטל טלטלה רעיונית עמוקה. לנוכח מאורעות התקופה, הוא הגיע למסקנה כי ההתנגדות לציונות הייתה טעות קשה – טעות שעלתה במחיר יקר. הספר נכתב כווידוי נוקב, כהכאה על חטא של אי-ההכרה בציונות, אשר בעיניו הייתה יכולה לשמש הצלה לעם היהודי באירופה.
עם זאת, באותם ימים נשמעו גם קולות אחרים. קהילות חרדיות בהונגריה, ובראשן חסידות סאטמר, ראו בהתבוללות ובציונות כאחת את הסיבות לאסון. ובכל זאת, אם הבנים שמחה נותר עדות נדירה למחשבה אותנטית – ביטוי מרגש של אדם הבוחן את המציאות לאור המאורעות הדרמטיים של זמנו, מפיק את הלקח ומשנה את עמדותיו בהתאם.
ספר איוב, בין יחיד-לרבים
ספר איוב, כפי שניכר בקריאה פשוטה, מתאר את ייסוריו של האדם הבודד. אולם חז"ל, ובעקבותיהם מפרשים נוספים, ראו בו לא רק ביטוי אישי לכאב הפרט, אלא גם משל לייסוריו של עם ישראל בכל הדורות. כלומר, אין זה רק סיפורו של אדם אחד שנאבק מול גורלו, אלא משל לסבלו של העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה.
רעיון זה מובא כבר במדרש פסיקתא, ושב ועולה מדור לדור, כאילו איוב עצמו מרמז לכך בתיאורי סבלו. הד לכך אנו מוצאים בדברי רבותינו, הרואים בייסוריו של איוב בבואה לייסורי עם ישראל בגלות, עת ניצב מול אומות העולם, השואלות אותו: "מדוע אתה סובל?".
ספר איוב מציג דיון נוקב בשאלת הסבל האנושי. רעי איוב ניגשים אליו ומנסים להסביר לו את פשר ייסוריו – טענתם המרכזית היא שסבלו נובע מחטאיו, כפי שאומר אליפז: "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד', ז'). לפי גישה זו, עצם הסבל הוא הוכחה לאשמה.
אולם לקח הספר הוא שלילה מוחלטת של גישה זו. בסופו של דבר, הקב"ה מתגלה אל רעי איוב ומוכיח אותם על טעותם: "לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מ"ב, ז'). דברי ה' מלמדים אותנו כי אין להסיק ישירות שייסורים הם בהכרח עונש על חטא, אלא קיימים רבדים נסתרים במשמעותם.
דבר זה נכון לא רק ביחס לאיוב, אלא גם ביחס לעם ישראל בכללותו. ההיסטוריה רוויה תקופות שבהן עמד העם היהודי תחת סבל נורא, בעוד עמים אחרים טענו כלפיו: "אתם סובלים משום שחטאתם". טענה זו נשמעה מפי גורמים נוצריים, מוסלמיים ואף מתנועות אידיאולוגיות אחרות, אשר ביקשו לקשור בין סבלו של עם ישראל לבין חוסר נכונותו להכיר באמת מסוימת, אם בדמות נביא, אם בדמות משיח כלשהו, ואם בדרך אחרת.
אילו ידעתיו הייתיו
ברם, ספר איוב מבטל תפיסה זו מן היסוד. הוא מלמד כי לא כל ייסורים הם בהכרח עונש ישיר, וכי השגחתו של הקב"ה אינה ניתנת להבנה בכלים אנושיים פשוטים.
שיאה של תשובת הקב"ה לאיוב מופיעה בסוף הספר, שם הקב"ה אינו מספק הסבר ישיר לייסוריו, אלא חושף בפניו את פלאי הבריאה: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה" (איוב ל"ח, ד'). שאלות אלו באות להמחיש כי האדם אינו יכול לרדת לסוף דעתו של הבורא.
אך מעבר לכך, יש כאן מסר עמוק יותר: הקב"ה שואל את איוב – האם איני יודע להבדיל בין צדיק לרשע? כלומר, גם כאשר לא ניתן להבין את סיבת הסבל, על האדם לדעת כי הקב"ה מנהיג את עולמו בצדק מוחלט, גם אם אינו גלוי לעין.
הוגים רבים ביקשו לאמץ את מסר ספר איוב ביחס לשואה ולמאורעות קשים נוספים בתולדות עמנו. הם סברו כי אין לנסות להסביר את השואה בכלים שכליים ורציונליים בלבד, אלא יש להכיר בכך שהיא חלק ממסתורין אלוקי שאינו ניתן להבנה מלאה. יש בכך ניסיון למנוע את "דה-מיתיפיקציה" של השואה – כלומר, להימנע מהפיכתה למאורע הנתפס רק במונחים היסטוריים-פוליטיים, ולהותיר בה ממד של מסתורין עליון, השייך לרובד עמוק יותר בהשגחת ה'.
כך, כפי שספר איוב מנחיל את הרעיון כי אין לייחס בהכרח סבל לחטא מסוים, כך גם ביחס לעם ישראל – יש לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, מתוך אמונה עמוקה כי אף אם ההנהגה האלוקית נסתרת, היא נותרת מכוונת ומדויקת עד תום.
עמלנו אלו הבנים
ספר איוב נחתם לא רק בהתגלות הקב"ה אל איוב, אלא גם בפסוק: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב" (איוב מ"ב, י'). לאחר סבלו הגדול, זוכה איוב לבנים ולבנות חדשים. אך דווקא בנקודה זו מתעוררת שאלה נוקבת: האם בכך ניתן פיצוי שלם? האם לידת הבנים החדשים יכולה להחליף את אלה שאבדו? הרי אין זו נחמה מוחלטת, שכן הבנים הקודמים אינם שבים אליו.
ואכן, אין פתרון פשוט לשאלת הרע בעולם. אף מי שמאמין בגלגול נשמות, אינו רואה כאן בהכרח תשובה מספקת. אולם, ייתכן כי ספר איוב בא ללמדנו עיקרון עמוק יותר, הקשור לדרכנו בעמידה מול מציאות של חורבן וסבל: האם שואה או אובדן פירושם כי ההיסטוריה נידונה לאובדן מוחלט, או שמא ניתן – ואף חובה – להמשיך להאמין בגאולת ההיסטוריה ובניצחון הטוב?
כאן אנו ניצבים בפני שתי עמדות יסודיות:
עמדת הניכור – תפיסה הרואה את העולם כמרוחק ואכזרי, שבו הרע שולט והאדם איננו אלא נוכרי בו. לפי גישה זו, אין טעם לנסות לתקן את המציאות, שהרי היא מקולקלת מיסודה.
עמדת התיקון והגאולה – גישה הרואה גם לאחר החורבן את אפשרות הגאולה ההיסטורית, את יכולת התחייה, את האמונה כי גם לאחר השבר הגדול ביותר – העם יכול להיבנות מחדש.
מן הבחינה האישית, לידת ילדיו החדשים של איוב אכן אינה מבטלת את כאבו על ילדיו שאבדו. אך מבחינה לאומית, מסר זה הופך עמוק ורחב הרבה יותר: תחייתו של עם לאחר אסון איננה אבסורד, אלא מציאות אפשרית, ואפילו הכרחית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ספר איוב משקף את עמידתו של האדם בפני המסתורין האלוקי. איוב איננו מקבל הסבר ישיר על ייסוריו, אך הוא לומד כי עליו להמשיך להאמין גם כאשר אין בידו תשובות. אולם אין זו רק אמונה פסיבית – הספר מורה כי עלינו לשאת באחריות להיסטוריה שלנו, לא להפקיר אותה ולהימנע מהתייאשות. ועלינו בכל מאודנו לכרוך את גורלות הפסוקים שה' ישיב את שבות איוב, עם בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים.
לזכר הנשמות הטהורות שירי בת מרגט וילדיה אריאל וכפיר הי"ד
קרדיט | טוב ורע בהגות היהודית, ש. רוזנברג ועוד.