סיפור על אדם שהבין שאף אחד לא יכול להציל אותו מלבדו
אני פוגש הרבה אנשים. אנשים שהגיעו לקצה, אנשים שראו חושך מוחלט, כאלה שהיו בטוחים שאין יותר טעם להמשיך. אני רואה בעיניים שלהם את הכאב, את היאוש, את התחושה שהם נלחמו כבר בכל דרך אפשרית – ואין מוצא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ולפעמים, דווקא ברגעים האלה, כשהם עומדים על סף התהום, כשאין להם שום אחיזה בחיים – משהו קורה. פתאום יש נקודת מפנה. פתאום הם מבינים שאין להם מושיע מבחוץ, שאין מישהו שיבוא וייקח מהם את הכאב. רק הם יכולים לעשות את זה.
לפני שנה פגשתי אדם כזה.
גבר בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, שבעברו היה אדם מלא חיים. היו לו בית, משפחה, ילדים, עבודה יציבה. הוא לא היה מושלם, כמו כולם, אבל החיים זרמו במסלול מוכר.
ואז, בלי אזהרה מוקדמת, הקרקע נשמטה תחת רגליו.
הנישואים שלו, שהיו רעועים כבר שנים, התנפצו לרסיסים. הוא ניסה להחזיק את הקשר, להיאבק, לתקן, אבל בסוף הגיע הרגע שבו הבין שאין יותר מה להציל.
הגירושין פגעו בו קשה. הוא הרגיש שהוא איבד לא רק את אשתו, אלא גם את עצמו. החיים שהכיר כבר לא היו שם. השגרה שהתפרקה השאירה אותו עם שקט רועם ועם חור ענק בלב.
"אני לא רואה טעם להמשיך," הוא אמר לי בעיניים כבויות. "הכול ריק, הכול חסר משמעות."
הוא סיפר לי על התקופה שאחרי הגירושין. על איך כל דבר פשוט ויומיומי הפך למעמסה בלתי נסבלת.
הוא היה חוזר לבית ריק, מתיישב על הספה, ולא מצליח לעשות כלום. ימים שלמים שבהם שכב במיטה, בלי חשק לאכול, בלי כוח לקום. לא היה לו בשביל מה.
הוא הרגיש שהעולם סביבו ממשיך לנוע, אבל הוא עצמו תקוע. הוא ניסה לדבר עם חברים, אבל גם אחרי השיחות האלה – כלום לא השתנה. החור הפנימי נשאר באותו עומק.
הלילה שבו נשבר לרסיסים
זה היה בחנוכה. הילדים היו אצל גרושתו, והוא ישב לבדו מול נרות החנוכה.
הוא הדליק את הנרות כי "ככה צריך", אבל משהו בתוכו היה כבוי לחלוטין. הוא הסתכל על הלהבות הקטנות מרצדות, מוקפות בחשכה – והרגיש שזה בדיוק הוא. פיסה קטנה של אור בתוך ים של חושך אינסופי.
הבדידות הכניעה אותו.
הוא ישב שם לבד, בשקט המצמית של הדירה הריקה, והרגיש איך החיים מתמוססים. כל מה שהיה לו פעם – משפחה, יציבות, חלומות – הכול נעלם.
הכאב היה כל כך חזק, שהוא לא רצה יותר להרגיש.
הוא חשב לברוח. פשוט לקום, לארוז תיק, לעזוב את הכול – את הילדים, את העבודה, את החיים שהיו לו – ולנסוע לארץ אחרת. להתחיל מאפס. להיעלם.
"לא היה לי כבר כוח," הוא סיפר לי, "לא היה לי רצון לכלום. גם הילדים שלי לא הצליחו להחזיק אותי פה. הייתי כל כך שבור שהתחלתי לחשוב – אולי עדיף פשוט ללכת."
אבל אז, דווקא מתוך השבר הזה, משהו זז בתוכו.
הרגע שבו הוא הבין שהכול נמצא בתוכו
ברגע אחד של בהירות, הוא הבין:
הסבל הוא לא בגירושין. לא בנרות החנוכה. לא בילדים שנמצאים אצל אמם. הסבל נמצא בתוכו. במחשבות שלו. במה שהוא מרשה לעצמו להרגיש.
המחשבות שלו היו האויב האמיתי.
הוא הבין שאם הוא לא ילמד איך להתמודד עם הכאב הזה – זה לא משנה איפה יהיה, הוא יסבול בכל מקום.
זו הייתה נקודת המפנה.
הבחירה לקום מתוך השבר
מאותו רגע, הוא התחיל לעבוד על עצמו.
הוא הפסיק לחפש הצלה מבחוץ. הוא הבין שלא משנה כמה אנשים ידברו איתו – אם הוא לא ישנה את הדרך שבה הוא חושב, זה לא ישנה כלום.
הוא התחיל לשבת עם עצמו כל יום, להבין את המחשבות שלו, ללמוד איך הן פועלות. במקום לברוח מהרגשות – הוא התחיל להרגיש אותם עד הסוף, לתת להם להיות, ולא להילחם בהם.
זה לא היה קל. היו ימים שהרגיש שהוא לא מתקדם לשום מקום. אבל הוא לא ויתר.
הוא גילה כלים חדשים להתמודד:
הוא התחיל לכתוב – כל יום, לפרוק על הדף את מה שהוא מרגיש.
הוא התחיל לזוז – ריצות קצרות בבוקר, הליכות ארוכות בלילה.
הוא התחיל להתמקד בכאן ועכשיו – במקום לחיות בזיכרונות של העבר או בפחדים של העתיד.
בהדרגה, הוא התחיל לשים לב שמשהו בתוכו משתנה.
הכאב לא נעלם – אבל הוא כבר לא שלט עליו.
הבדידות עדיין הייתה שם – אבל היא כבר לא ריסקה אותו.
הוא למד לחיות עם מה שיש, ולא להילחם במה שאין.
פגשתי אותו שוב לפני שבוע.
אותו אדם, אבל פנים אחרות.
העיניים – שהיו פעם כבויות ושבורות – היו עכשיו שקטות. היה בהן אור.
"אני אחראי על האושר שלי," הוא אמר לי. "רק אני. אף אחד אחר."
הוא עדיין לבד, הילדים עדיין אצל אמם רוב הזמן, החיים עדיין לא חזרו להיות כמו שהיו. אבל הוא כבר לא אותו אדם.
הוא הפסיק להיות אסיר של המחשבות שלו.
המסר שאני רוצה שתיקחו מהסיפור הזה
אני רואה את זה שוב ושוב. אנשים שמגיעים לקצה – ורק אז מבינים.
אתה יכול לשמוע מאה אנשים שאומרים לך לקחת את עצמך בידיים, אבל כלום לא יקרה עד שאתה תחליט.
אם אתה סובל – רק אתה יכול לעצור את זה.
אם אתה תקוע – רק אתה יכול לצאת מזה.
אף אחד לא יכול לחיות במקומך.
אבל ברגע שאתה תבחר לקחת אחריות, ברגע שאתה תבין שאתה היחיד שמחזיק את המפתח לחירות שלך – אז תראה איך הדברים מתחילים להשתנות.
אולי לא מיד, אולי לא בבת אחת.
אבל צעד אחר צעד, רגע אחרי רגע – אתה תראה שהאור בנרות החנוכה קיים גם בך.
ואם לא תכבה אותו, הוא רק יגדל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"ובסוף, אחרי כל העבודה הפנימית, אחרי שלקחת אחריות על החיים שלך – תמיד צריך גם להרים עיניים לשמים. כי כן, הכול תלוי בך, אבל הכוח האמיתי מגיע מהקדוש ברוך הוא, והוא זה שנותן לך את היכולת להשתנות באמת".
"פעם שמעתי את המשפט: 'תאהב את עצמך, כי אתה האדם שיהיה איתך לאורך כל חייך.'"
לתגובות machon.rot@gmail.com