אני פוגש כל יום אנשים מכל המגוון הציבורי החרדי. חיי הציבור מלאים בקהלים שונים, אולמות תפילה עמוסים, שיחות בבתי מדרש, והתמקדות בלימוד התורה ובשמירת המצוות. ובין כל אלה, אני רואה שוב ושוב ושוב: אנשים שסוחבים כאב עמוק, טראומות ישנות, פגיעות שנטמנו בהם בילדותם ובנערותם ולא נותנות להם מנוח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הרבה מהאנשים האלה לא מבינים את הקשר בין הכאב היומיומי שהם חווים לבין מה שעברו בילדותם. טראומות, ובמיוחד פגיעות קשות, חורטות בנפש האדם סימנים עמוקים שקשה לשכוח. הן יכולות להשפיע על הביטחון העצמי, על מערכות יחסים, על האמון בזולת – על כל תחום בחיים.
אני לא כותב את זה ממקום תאורטי בלבד. אני יודע בדיוק איך זה מרגיש. אני עצמי עברתי ילדות ונערות לא פשוטים בכלל.
הימים שביליתי בבלבול ובבדידות, בעבודה קשה למצוא את עצמי, היו ימי גיהינום של ממש. אני זוכר את תחושת הבדידות, את תחושת הניצול, את הכאב הפנימי שהרגשתי, את חוסר האמון שעטף אותי. עברתי פגיעות נוראות, חוויות של כאב שלא ניתן לתאר במילים. התחושות האלו לא שחררו אותי במשך שנים רבות.
כמו רבים אחרים, ניסיתי להדחיק את הזיכרונות, לחשוב שזה פשוט חלק מהחיים. אבל ככל שניסיתי להסתיר את הכאב, כך הוא התעצם, והפך להיות חלק בלתי נפרד ממני. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול להימנע ממנו יותר. הבנתי שאני חייב לפנות לעזרה מקצועית.
הטיפול לא היה קל. הוא היה כמו לפתוח דלת לחדר חשוך שאני בעצמי פחדתי להיכנס אליו. אבל ככל שהעמקתי, ככל שהעזתי להתמודד עם מה שעברתי, גיליתי שגם בתוך החושך הזה יש מקום לאור. הבנתי שהכאב שלי לא מגדיר אותי, ושאני יכול להחליט מה אני עושה איתו.
אני זוכר מטופל מסוים שהגיע אלי לטיפול. הוא היה צעיר, מבולבל, מלא בתהיות שלא מצא להן מענה. "אני לא מרגיש שאני שייך לשום מקום," הוא אמר לי. "הייתי לבד כל החיים." הוא תיאר תחושות של בדידות, חוסר ביטחון, ותחושת ריחוק פנימית שכאילו אין לה סיבה.
כשהתחלנו לדבר על ילדותו, התחילו לצוף זיכרונות. הוא סיפר לי בכאב על פגיעה אישית שחווה בילדותו, חוויה ששינתה את כל תפיסת עולמו וגרמה לו להרגיש כאילו הקרקע נשמטה מתחת רגליו. הוא דיבר על תחושות של אשמה, של בושה, של חוסר אמון , על כך שהוא לא ידע למי לפנות.
במשך שנים הוא סחב את הכאב הזה לבד. הוא לא סיפר לאיש. וכשישב מולי, יכולתי לראות את הכאב מבצבץ מבעד לעיניו. "אני לא יודע איך לצאת מזה," הוא אמר, ויכולתי להזדהות עם כל מילה שיצאה מפיו.
התהליך שעברנו יחד היה איטי וכואב, אבל גם מלא תקווה. עם כל מילה ששיתף, הוא התחיל לשחרר את מה שכבש בתוכו כל כך הרבה שנים. התהליך הזה לא היה רק על ריפוי עצמי – הוא היה גם על גילוי של יכולת לעזור לאחרים.
אבל מה שקשה יותר מהכאב עצמו, הוא לעיתים ההסתרה וההכחשה, במיוחד בסביבה שבה טראומות כאלה נחשבות ל"בעיה של אחרים", ולא משהו שמגיע מתוך הציבור עצמו. הציבור החרדי, כמו כל חברה, סובל ממקרים רבים של פגיעות קשות, אבל האמת הזו לרוב מוסתרת. ישנה נטייה גדולה להדחיק, להמעיט ולהתכחש לכך שמדובר בתופעה גדולה גם בתוך הקהילה.
ההסתרה הזאת לא רק שלא עוזרת לאנשים להחלים, היא גם מאפשרת להמשיך לפגוע. כל עוד אנו מעדיפים להסתיר את הסבל הזה, זה נשאר כ"סוד אפל", שנמשך כל אדם שמחביא אותו בתוכו.
אנשים לפעמים פונים אליי ואומרים לי: "מה אתה יודע על כאב? מה אתה יודע על בדידות, חוסר אמון, כאב נפשי עמוק שמרקיע את הלב עד שאין מילים לתאר אותו?" את האמת, אני יודע טוב מאוד איך זה מרגיש. אני יודע מה זה לעבור את הכאב הזה, להבין את הצער הזה, להרגיש את כל מה שהם מרגישים.
אני כותב את זה כדי לומר – אתם לא לבד. יש דרך לצאת מזה. אל תחששו לפנות לעזרה, אל תשאירו את הכאב הזה רק שלכם. תדברו, תשתפו, תאפשרו לעצמכם את ההזדמנות לרפא את מה שנשבר.
הדרך הזו לא תהיה קלה. היא דורשת אומץ, והיא דורשת התמדה. אך היא אפשרית. אני עברתי את הדרך הזאת, ומטופלים רבים שעבדתי איתם עברו את הדרך הזאת. כל אחד מכם יכול להחלים, כל אחד מכם יכול להתחיל להתמודד, כל אחד מכם יכול למצוא את הדרך לשחרור מהכאב שמלווה אותו.
אל תעכבו את עצמכם. אל תחכו יותר. אם אתם סובלים – תתחילו לטפל. צעד אחר צעד, צעקה אחרי צעקה, תחוו את הדרך הזאת ותהיו במצב שבו תרגישו שלמים עם עצמכם. כי אתם יכולים לשנות את הדרך בה אתם רואים את עצמכם. אתם יכולים לרפא את הפצעים שמרגעים את הלב.
הדרך לריפוי, במיוחד עבור אנשים שחוו טראומות, היא לעיתים מסע קשה ומאתגר, כמעט כמו מעבר דרך גיהינום. לפעמים, כדי להגיע לגן עדן של רווחה נפשית, צריך לעבור דרך מכאובים עמוקים.
מי שלא חווה זאת לעולם לא יוכל להבין את המשמעות העמוקה של תחושת ה"גיהינום" הזו. אך מי שהיה שם, יודע ומבין.
אני משתף את הסיפור האישי שלי כי אני רואה כל כך הרבה אנשים שסובלים סביבי. הם כלואים בכאב שלהם, חוששים ממה שיגידו עליהם או מה תהיה התוצאה, ובגלל הפחד הזה הם ממשיכים לשמור את הגיהינום שלהם בפנים.
מגיעים אליי לטיפול אנשים שנמצאים באותו המקום, נאבקים בשתיקה עם הכאב. אני בוחר לעמוד ולהגיד: כן, גם אני עברתי חוויות קשות ונוראיות. ואני לא מתבייש להודות בזה בקול רם. זה מי שאני, וזה חלק מהמסע שלי.
ויש תקווה, תאמינו לי. אני כותב את המילים האלה כשדמעות זולגות מעיניי. יש ריפוי. אני הצלחתי, וגם אתם יכולים להצליח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורכת, וחנוכה שמח! אוהב אתכם.
לתגובות: machon.rot@gmail.com