שלום, אני יצחק (37) רעייתי היא שירה (33). אנחנו מתגוררים במרכז ויש לנו 5 ילדים ב"ה.
מילדות, הייתי ליצן החצר בכל מקום. גם בישיבה קטנה הייתי מככב כל ימות השנה בתפקיד הזה, ובפורים בפרט. אחר כך גם בישיבה הגדולה ועד עכשיו כאבא לילדים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני יודע לאהוב, לכבד, אבל יחד עם זאת להיות הליצן הזה שזורק לכל מי שעובר לצידו איזו יציאה, בקטע טוב כמובן.
איך אמר לי מישהו פעם: גשם הוא כמו סטנדאפיסט, כיף לצפות בו מהצד, אבל כשהוא מתחיל לרדת עליך זה כבר לא נעים. לצערי לא יכולתי להתאפק והייתי תמיד חייב לומר את המילה שלי לכל מי שעובר לידי.
אלו רגעים שאני חייב לתת את היציאה הזו ממש עכשיו, אם לא, אני מרגיש שזה 'דבר האבד', כאילו: אם זה לא יוצא לי כאן בסיטואציה הנוכחית, זה יכול לצאת לי בסיטואציה פחות מתאימה, וחבל.
אמרתי לשירה שהיא לא צריכה להיות בלחץ כשאני אומר לברוך השכן שמתלונן בצורה מכובדת וראויה על החנייה העקומה שלי, שכנראה תפוס לו הצוואר ולכן הוא רואה עקום. או שאמרתי פעם לבני המנקה שהתאונן בפניי במצוקה אמיתית שאומרים שהוא השמין: "תירגע ואל תיכנס ללחץ, הנה, קח שני כסאות ותשב".
אנשים היו נפגעים, אבל אני הייתי מיישב את דעתי שהכל בקטע טוב, ולא צריך להיפגע ממני.
גם עם שירה הייתי נוהג בהומור: היא אמרה לי פעם שהיא מרגישה שקשה לה לנשום, אז אמרתי לה: "בחיים אל תעשי מה שקשה לך". או כשישבתי פעם לקרוא עיתון ביום שישי, ושירה ביקשה ממני כוס מים, הבאתי לה כוס מים עם משכך כאבים. "לא ביקשתי משכך כאבים", היא אמרה. "זה בשביל שלא יכאב לך לראות אותי יושב", עניתי.
אבל שירה זאת אשתי, היא הכירה את השטויות שלי והייתה צוחקת מהם, למרות שגם אצלה בסוף גיליתי שהיא נפגעה ממני פעמים רבות.
יום אחד הכל השתנה אצלי, זה קרה כשנקלעתי למשהו מסובך, משהו שלא ציפיתי שיקרה לי עם חוש ההומור שלי.
נפלתי על סיסו...
עצרתי בתחנת דלק, הכל היה טוב ויפה. עד שיצאתי מהחנות נוחות.
ראיתי בחור אחד יוצא מרכב BMW ומתיישב עם כמה חברים על ספסל. "מה קורה רבנו?", הוא שאל. "מצוין", עניתי.
כמובן, השתמשתי בהומור שלי. "אתה יודע למה ההגה של ה-BMW קטן? כדי שיהיה אפשר לנהוג בו עם אזיקים".
כנראה הבדיחה לא הייתה במקום הנכון ולאיש הנכון. הוא הביט בי בעיניים אפופות ארס. הבנתי שהסתבכתי, הנה הוא הולך לקמט אותי.
הוא הסתכל לי בעיניים במבט של עבריין, משהו מפחיד.
הוא קם אליי, וצעד לכיוון שלי. חברים שלו שהבינו שהולך להתפתח כאן תסביך, צעקו לו: "סיסו תירגע, זו בדיחה ידועה זה לא עליך". אבל הוא המשיך לצעוד לכיוון שלי בהילוך איטי, התקרב אליי. אני עומד משותק, מבלי יכולת לזוז, עד שהוא...
נגח בי בראש בעוצמה.
הוטחתי על הקרקע - הסתחררתי כהוגן.
בינתיים אנשים שהיו באזור החלו לצעוק לעברו, ואני ניסיתי לקום ולברוח, אבל לא יכולתי. ראיתי את חברים שלו תופסים אותו ומנסים להרגיע אותו, אבל הוא לא נרגע, עד שהגיע החבר שלו ועזר לי לקום: "מה זה הדיבור הנגוע הזה, בנאדם? טוס מכאן אבל בזריז. שלא יהיה פה סרט עכשיו", אמר לי בלחץ.
נזכרתי ברצפה שאמרה פעם למישהו: "כשתיפול, אני אהיה שם בשבילך".
ברחתי מהזירה כמו שיכור, נכנסתי לרכב. הראש כאב במושגים שלא הכרתי. חששתי לנהוג, אבל חששתי יותר מסיסו. אז גיליתי שהמפתחות לא עליי, כנראה נשארו שם בחנות נוחות. נכנסתי ללחץ מטורף, לחזור לשם זה לא שייך, להיות כאן, זה עדיין מסוכן. ואז רץ אליי מישהו עם המפתחות. "הנה המפתחות, סע מכאן הבן-אדם באטרף".
כמה קטן ומסכן הרגשתי, כמה ריק וחסר תועלת.
• • •
שירה היא המתנה הכי גדולה שהקב"ה נתן לי, אומר לכם בכנות: אם היא עדיין סבלה אותי עם כל השטויות שלי, היא באמת מיוחדת. אני מרגיש תמיד כמה היא ניסתה לרצן אותי, לדעת לקחת אחריות על מה שיוציא לי מהפה.
כל כך כאב לי שלא הצלחתי להשתנות ממנה, והייתי צריך ללמוד זאת בדרך הקשה. כי מאז הסיפור עם סיסו, השינוי היה עצום אצלי. או כמו שאומרים: שקלתי מילים לפני שאצטרך לשקול שיניים. פתאום הרגשתי כזה קטן ופחדן, הנה, מישהו הראה לי את הכיוון, כמה אני באמת כזה.
הייתי שולח מילים תמיד לאנשים חלשים, או חזקים מספיק בנפש שלהם שלא התייחסו אליי, רק שהפעם זה קרה לי עם מישהו שונה.
אבל לא רק זה מה שבאתי לומר לכם, דווקא רציתי לספר על התופעה שהייתי חי בה, בלי קשר לסיסו, ועל ההרגשה של היום שאחרי.
גיליתי מאז שסתמתי את הפה שלי, שאנשים מתחילים להעריך אותי באמת, עד אז מי שהיה מעריך אותי זה היה רק הכַּבֶּל. כי כשצוחקים לך רואים בך ליצן שמוכן לדבר ולעשות שטויות שאף אחד לא עושה, משתמשים בך, ובאיזשהו שלב צוחקים עליך ולא ממך.
גם על המשפחה שלי גיליתי, שלא הייתה הערכה אמיתית אליי. אני זוכר שהגעתי פעם לחנוכת בית של גיסי, וגיסי השני זרק לי: "לפני שאתה מתיישב קח בחשבון שאין כאן מיקרופון הערב". אני זוכר שלא הבנתי בכלל שאני צריך להיפגע, מרוב שהייתי חי בתוך הלופ הזה של להצחיק ולדבר בכל מקום שיש קהל שייתן לי תשומת לב.
מאז השינוי שבי, אנשים העריכו את התודה שלי, את הפירגון שלי, את הארה והערה שלי, הכל קיבל צורה אחרת. ומעבר לזה, עוד משהו שחייב שתדעו על התקופה ההיא בה הייתי חי, את זה גיליתי רק מאז השינוי שבי:
אבל אף אחד לא ידע באמת מה יש לי בלב...
הייתי תמיד בורח, בתוך תוכי הייתי אדם לא שמח באמת. בכל אירוע משפחתי הייתי זה שממתין שיזמינו אותי לדבר, הייתי פשוט מכור למיקרופון, ממתין שמישהו יצחק ממני, בכדי למלאות את ליבי החלול, אדם תלותי שצריך את אישורם של אחרים.
אני כותב זאת ואני מתבייש, הייתי אבא לילדים שמתנהג כמו ילד. נכון שיש לכל אחד מאיתנו ילד מסוים בנפש פנימה, אבל לא ברמה כזו כפי שהייתה לי. הייתי מנסה ליצור אוירה מסוימת שתעשה לי טוב ואקבל פידבקים מהזולת.
לא סתם כתב שלמה המלך: "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק" (קהלת ג' ד'). כשאני יודע לבחור מתי לצחוק ומתי להיות רציני, אני אדם אחראי, אני אדם שולט ולא נשלט. בלי קשר לרגשות של אלו שסבלו ממני בגלל זה, זה קודם כל האישיות שלי, הדמות שבי.
אני זוכר את עצמי בתשעה באב יושב על הארץ בבית הכנסת, ופתאום נכנס שמיל מהביצים. שמיל הוא אדם שמן וגדול, שבכדי לשבת על הריצפה הוא צריך להתארגן לפני כן במשך דקה, לדעת האם השטח ברצפה יכול לקבל מבחינה גאוגרפית את הגודל שלו, ואז נוחת על הקרקע בקול רעש.
בכל שנה (עד לסיפור עם סיסו) הייתי עושה צחוק מבלי יכולת לעצור את עצמי. תשעה באב, שיא הרצינות שצריכה להיות, ואני מוצא זמן להצחיק את החבר'ה לצידי, מכל סיטואציה שאני רואה. מאז אני במקום אחר, מקום שיודע להעריך כל רגע באשר הוא ולהתייחס אליו כראוי.
אני בטוח שבתקופה ההיא היה מישהו שחשב עליי שאני אדם שמח, שתמיד טוב לי. והאמת?! שהייתי מנסה למלאות את עצמי דרך זה, אבל נשאר ריק מתוכן, פשוט מסכן אמיתי שמנסה להרגיש טוב לכמה דקות, וחוזר למקום הכל כך ריק שהיה בו קודם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כנראה שיש כמה מהקוראים שמכירים כמה ליצנים כאלו שהיו במצב שלי, וגם נפגעים מהם. חשוב שתדעו, הרגעים שאחרי הליצנות, הם רגעי דיכאון וחושך, והמצפון של אלו שצחוקים עליכם הוא גדול, דווקא בגלל הנפש השברירית שלהם.
הם לעולם לא יבקשו מכם סליחה - לא כי הם חזקים ולא כי הם אכזריים, אלא רק בגלל שהם חלולים ומסכנים, וזה יגרום להם להרגיש רע כל כך, שאחרי שהם היו כל כך מאושרים לכמה רגעים, הם צריכים להתנצל על כך. אז תשמעו לי: קחו אותם כנכים, ומראש תסלחו להם.
למדתי שהשמחה היא משהו שבנוי אצלי בנפש פנימה, שאני לא צריך אף אחד שיאשר אותי, או להיות תלוי במישהו שייתן לי להרגיש טוב. שמחה היא הרגשה כזו שמה שאתה ואיך שאתה זה הכי טוב לך, עם רצון לשפר את עצמך להיות עוד יותר טוב.
"מי שלועג תמיד לדברים ולפועלות ואין דעתו להבזות בעליהן. אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפועלות שיש תקוה לתועלותם. מפני שהמדה המביאה אל הלץ הזה היא מדת היות האדם חכם בעיניו. וכל כך משלה בו המדה הזאת עד שיתלוצץ לדעת זולתו והיא המדה שאין לה תקוה שנאמר (משלי כו) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו" (שערי תשובה לרבנו יונה שער ג' – קע"ו)