ישב לפניי לפני כחצי שנה יהודי יקר וכך סיפר לי:
"אני נשוי זה שתים עשרה שנים. החיים מתנהלים כסדרם. אשתי עובדת, אני עובד, ארבעה ילדים מתוקים וחמודים. אז מה חסר לי בחיים? ואולי אני מחפש בעיות בעצם זה שאני אצלך כרגע... אבל אני מרגיש שאשתי לא אוהבת אותי. לא מרגיש מחובר אליה, ויותר נכון לא מרגיש את האהבה שלה כלפיי. לא מרגיש שיש חיבור אמיתי. סוג כזה של מסך, ערפל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
פניתי לרב שלי וסיפרתי לו את הבעיה והוא אמר לי: מה אתה מחפש בעיות? הכול טוב לך בחיים, אל תיצור בעיות כשאין שום בעיה. ניסיתי להדחיק את זה, אבל זה חזק ממני. נשמתי כל כך צמאה לרגש אמיתי, לקרבה, לאהבה, להרגיש מחובר — ואני מרגיש שאין לי את זה עם אשתי. ואני פה אצלך, אולי אני באמת מחפש בעיות? אולי אני רוצה משהו שלא קיים? ואולי באמת יש בעיה אצל אשתי? ואולי באמת יש בעיה אצלי? בעיה רגשית שלא פתורה? שנים הדחקתי את זה, אבל אני מרגיש שנפשי צועקת וכמהה לאהבה, לרגש, לחיבור. להרגיש שאוהבים אותי, שמחוברים אליי, לא משהו חיצוני."
דיברתי עם אותו יהודי שיחה ארוכה. ניסיתי להבין איך אשתו מתנהגת אליו, איך היא מדברת אליו, את סגנון הדיבור שלה אליו, את מבט העיניים של הלב, את המגע. שמתי לב שנכון — אשתו היא לא הכי רגשית שיש בעולם, אבל בסך הכול יש לו אישה טובה ומיוחדת, אוהבת אותו, דואגת לו, אכפת לה ממנו. גם מבחינה חיצונית לא הייתה לו שום תלונה על אשתו. ברור שלפעמים יש מקרים שאדם, למרות הכול, לא מרגיש מחובר. יש מושג שלמרות הכול — אין חיבור. בשפה העברית: אין קליק. אבל פה הבנתי שיש משהו יותר עמוק.
כמו תמיד, וממש על פי רוב, אני רואה איך שכמעט כל ההווה שלנו נקשר בעבותות לעבר שלנו. כשהיינו ילדים, נערים — איך שבסוף חיינו היום כאנשים גדולים קשורים בקשר הדוק לעבר שלנו, שהוא בעצם מכתיב את הרגשות, התחושות, הפחדים, הקשרים והיחסים שלנו עם עצמנו, עם הקרובים שלנו ועם העולם.
התחלתי לשוחח איתו על ילדותו — וישר שוב ראיתי: היו לו הורים "שצל של רגש או אהבה לא הופיע בכלל במילון שלהם." לא חיבוק, לא נשיקה, לא מילה טובה. מה שכן היה קיים — זה ביקורת, האשמה, ללא הרף. ילד שחי כך — אם הוא לא מטפל בעצמו — המסר שהוא לומד על עצמו זה רק ביקורת עצמית, האשמה.
וכמה זה כואב. כי ילד כזה לא לומד מה זו אהבה. לא לומד איך מרגיש חיבוק. הוא שומע רק צלילים של ביקורת, ושוכח שיש בעולם גם מנגינה של חמלה.
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים — כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז י"ט). וכשהלב רואה מילדות רק פנים של כעס וביקורת — כך הוא לומד להרגיש כלפי עצמו.
אותו ילד שנהפך למבוגר — לא אוהב את עצמו. אין לו מושג מה זה אהבה עצמית, חמלה עצמית. זה מה שחינכו אותו: שהוא לא בסדר, לא טוב, והוא צריך למצוא בעצמו רק רע, רק לא טוב, מה הוא לא בסדר. נכון, הוא כבר מבוגר, אבל כשהוא היה ילד ובחור, זה מה שלימדו אותו. שכך צריך לחיות — עם ביקורת עצמית, שנאה עצמית, האשמה.
ואז, כשהוא מתבגר — זה הדפוס החשיבתי שבו הוא גדל. אז בתור מבוגר, הוא ממשיך עם אותו דפוס חשיבה. כי הוא לא מכיר משהו אחר. זה דפוס החשיבה שחינכו אותו. זה כמו, להבדיל, ילד ערבי שמגיל קטן החינוך שלו זה לשנוא יהודים, לרצוח אותם, ושצריך להשמיד, לאבד ולהרוג את היהודים מנער ועד זקן — ואז כשהוא גדול, לפי מה שלימדו אותו, הוא ירצח, יעשה את הדברים הכי שפלים — לפי מה שחינכו אותו.
הסתכלתי לתוך עיניו של אותו יהודי וליבי בכה איתו. הבנתי למה הוא לא מרגיש אהבה מאשתו. יש לו אישה טובה, מקסימה, נהדרת. הוא פשוט לא אוהב את עצמו. הוא שונא את עצמו. הוא מבקר את עצמו ללא הרף. הוא לא סולח לעצמו. הוא רק מסתכל כל הזמן מה הוא צריך לתקן ולשפר, לא מה הוא כן טוב. הוא פשוט לא אוהב את עצמו — אז איך הוא ירגיש את האהבה של אשתו כלפיו?
אם ליבו של אדם ריק כלפי עצמו — גם אם יגידו לו שוב ושוב ושוב כמה הוא טוב, כמה הוא אהוב — זה אולי קצת ישנה את ההרגשה, אבל במובן העמוק הוא לא ירגיש את זה. זה לא יחלחל לתוך ליבו. הוא לא ירגיש את ליבו של השני, כי הוא לא אוהב את עצמו. הוא לא מאמין לזה. הוא לא מאמין שהוא טוב, שהוא אהוב — אז איך הוא ירגיש את השני?
"ואהבת לרעך כמוך" — יש מצווה מהתורה לאהוב אחרים כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. ואם אנחנו לא אוהבים את עצמנו — אנחנו באמת לא יכולים באמת לאהוב אחרים, וגם לא להרגיש באמת את האהבה של אחרים כלפינו.
זה יהיה כמו סיר גדול שאדם ממלא שם מים — אבל לסיר אין תחתית. כך שכמה שתשפוך שם מים — זה ישר יישפך. כי אין תחתית. והתחתית במקרה הזה — זה שנאהב את עצמנו. שנסלח לעצמנו. שנפסיק להאשים את עצמנו.
אני נפגש עם הרבה אנשים — ובסוף, בעומק של הנפש, זה ממש מגיע לשם. מגיע למקומות שאנשים מבקרים את עצמם, לא אוהבים את עצמם, מאשימים את עצמם, לא חומלים על עצמם. הם ממשיכים לעשות את מה שלימדו אותם כשהם היו ילדים — לבקר, להאשים. הם ממשיכים להכות במקל על עצמם בראש, בקול של ההורים שלהם, בקול של הרבנים שלהם — אצלם בראש.
הם כבר מבוגרים, והם כבר לא פוגשים את האנשים הרעילים שהיו להם בימי הילדות והנערות — אבל הם הולכים איתם בראש. הקולות של אותם הורים ורבנים — עדיין אצלם בראש. ואותם קולות — מאשימים, מבקרים, דורסים. ללא רחם, ללא חמלה, ללא טיפת אכפתיות.
ובמקום לעצור, להגיד: די. נכון, הייתי ילד. זה מה ששמעתי. אבל עכשיו — אני מבוגר אחראי. יש לי בחירה. האם להמשיך עם אותם קולות שיש לי בראש? או שאני עוצר אותם? הקולות שחינכו אותי. אני שולט על עצמי. ואני מספר את הסיפור של חיי.
כי ברגע שאתה מזהה שהקולות האלו — של ביקורת, של האשמה, של חוסר ערך — הם לא אתה, אלא רק הד של העבר... באותו רגע מתחיל השחרור. זה לא קורה ביום. זה לא קסם. אבל זאת התחלה של חיים אחרים. חיים שבהם אתה לא חי על פי מה שאחרים אמרו שאתה — אלא לפי מה שאתה באמת.
זה לא קל. עברנו כשהיינו ילדים עד שהתחתנו — שנים של שטיפת מוח. דווקא מהאנשים שהכי האמנו להם, שהכי סמכנו עליהם. וברור שנאמין להם. אבל זו הבחירה שלנו — האם להמשיך לתת לאותם קולות של הרס והאשמה וחוסר חמלה להשתלט על חיינו — או שהם יהרסו לנו את חיינו.
אני פוגש לפעמים אנשים שחושבים שלהיות יהודי אמיתי ועובד ה' — זה לחפש ולמצוא מה אנחנו כל הזמן לא טובים, מה אנחנו לא בסדר כלפי הבורא יתברך, מה האמת, ומה אנחנו רק צריכים להשתפר. זה לא יהדות בעיניי. כך גדלים אנשים נטולי שמחה, נטולי אהבה. במקום שיחיו יהדות מלאה אהבה והרגשה של קרבת הבורא אמיתית — מחנכים למה אתה רק צריך לעשות עוד ועוד, ומה לא טוב. זה גם חינוך שיוצר בעיות בהמשך החיים. למה? כי מרגילים אותך שתמיד אתה צריך לעשות עוד ועוד ועוד — ללמוד עוד, להתפלל — ואף פעם לא מרגישים סיפוק ושמחה במה שכן. זה יותר חולי נפשי גדול שאין כדוגמתו. וזה חינוך, לדעתי, שמביא חורבן גדול.
אותו יהודי שהגיע אליי — הבין. והתחיל לטפל בעצמו. הוא הבין שהבעיה היא לא באשתו. לא באף אחד אחר. הבעיה היא — שהוא מקשיב וחי עדיין עם אותם קולות ששמע בילדותו. ועד שהוא לא ישתחרר מהם — לא יהיה לו שלווה, לא רוגע, והוא אף פעם לא ירגיש אהוב מאשתו או מכל אחת אחרת. הוא צריך קודם לאהוב את עצמו. אדם שאוהב את עצמו — יכול באמת לאהוב אחרים, ולהרגיש את האהבה של אחרים כלפיו.
ד"ר ברנה בראון — היא חוקרת מפורסמת בארצות הברית בתחום הרגשות. היא חקרה איך אדם יודע שהוא הצליח בחינוך ילדיו — והגיעה למסקנה פשוטה: שיסתכל אם הוא אוהב את עצמו. אם הוא אוהב את עצמו — אז יש לו משהו משלו, אהבה שלו — שהוא יכול לתת לאחרים. כי אם אדם לא אוהב את עצמו — איך הוא יאהב אחרים? איך הוא ייתן משהו שאין לו?
אותו יהודי — לקח לו זמן. אבל לפני כשבועיים הוא ישב אצלי — והוריד דמעות. ואמר לי:
"לא ידעתי מה זה אהבה..."
והוא למד לאט לאט, שהלב — גם אחרי שנים של קפיאה — יודע להפשיר. לפעמים, כל מה שצריך זה שמישהו יראה אותך באמת. ושאתה תלמד לראות את עצמך.
ואני חושב לעצמי — כמה גברים מסתובבים בינינו, צדיקים, עובדים, לומדים, נשואים... אבל בלב, עמוק בפנים — הם לא יודעים מה זו אהבה. לא כי אין בהם. אלא כי מעולם לא לימדו אותם איך מרגישים אותה.
ואם גם אתה מרגיש ככה — אולי זה לא שאין בך אהבה. אולי פשוט לא לימדו אותך להסתכל פנימה — ולחבק את עצמך.
הבעל שם טוב הקדוש אמר:
"כשם שכל אדם צריך להאמין בהשם יתברך — כך צריך להאמין בעצמו."
אולי הגיע הזמן... שנפסיק לפחד מעצמנו.
שנאהב, שנחמול, שנאמין.
הגיע הזמן שנאהב ונאמין בעצמנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום, אחיי הקדושים.
מאחל לכם שתאמינו ותאהבו את עצמכם.
אתם.
אם אין אני לי — מי לי?
אף אחד בעולם — לא יעשה את זה באמת בשבילכם.
לתגובות machon.rot@gmail.com