הי, זו תמר (38) מחיפה.
גדלתי בבית של 11 נפשות מלא באהבה, אבא שלי היה רוכל נעליים ברכב המקרטע שלו, הוא היה מגיע לגינות ציבוריות אחה"צ ולבתי כנסיות בשעות הערב, ומוכר נעליים במחירי עלות. אמא עבדה כסייעת בגן עירוני.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כסף לא היה להם, אבל הייתה אווירה ביתית חמה ונתינה בשפע אין סופי מהמעט שהיה להם. תמיד הייתי אומרת להם: "הלוואי שאזכה לתת לילדים שלי הכל, כמו שאתם נותנים", כי מבחינתי קיבלתי הכל.
את בעלי הציעה לי גיסתי שושי. היא הציע את אח שלה, אלי, ונישאנו בשעה טובה. חצי שנה אחרי רכשנו דירה. אני הייתי עקרת בית, ואלי חצי יום למד ובחצי השני עבד. אלי בא עם כסף לנישואין הללו, ועסק בעבודה המכניסה סכום גדול בכל חודש, מצבנו הכלכלי היה טוב מאוד.
אבל אז גיליתי על בעלי משהו נורא.
אלי היה חוזר מהקניות, ולא מביא לי שליש מהדברים שביקשתי. כשהייתי שואלת על המוצרים החסרים הוא היה אומר שהוא לא מצא, או שכח.
מהר מאוד הבנתי שיש לי בעל קמצן בכמות גבוהה.
המצב החמיר. הוא היה מביא חלות מבית הכנסת בליל שבת ממאפיות שנשאר להם והניחו שם בכל שבוע, או שהיה נרשם לחלוקות מארגוני חסד שונים. הוא היה עושה חשבונות על שקלים בכל קניה אפילו קטנה. דקדוקי עניות של ממש על דברים נצרכים ובסיסיים מאוד.
אני לא אישה שקונה, ידעתי את מקומי ולא השתוללתי בקניות. הייתי רגילה לזה כבר מבית הוריי, לחיות ממה שאין ולהרגיש הכי טוב שבעולם. אבל גם שם, בבית הוריי שלא היה להם, היו חיים ללא לחץ. תמיד הבית היה מתוחזק, היה אוכל בשפע, והיינו ילדים שיש להם כל מה שילדים צריכים.
יום אחד אלי החליט: "אין יותר אשראי, כל מה שצריך, רק מזומן. כשאת צריכה משהו, תבואי אליי ואני אתן לך". מאז התחיל הסיוט שלי. הייתי צריכה לבקש ממנו כסף על כל דבר אפילו הקטן שהיה, ולריב איתו על הסכום שאני צריכה. אני זוכרת את עצמי מנסה להוציא ממנו עוד כמה שקלים.
רק בשביל שתבינו את המושגים: הוא לא היה מוכן לקנות עופות מחולקים במגשים, ולכן הייתי עומדת ומחלקת קרטון של עופות שלמים, לרבעי עוף ושניצלים וכו'. את הבשר ראש הוא ביקש לחתוך לכמה מנות, ובכל שבת לשים חתיכה בחמין. כל מיני שיטות של חיסכון עבור כמה שקלים, שהפכו לעבודה רבה עבורי. רציתי פשוט לברוח מהמקום הזה, מהמעמד המביך הזה אליו היה מביא אותי בכל פעם.
עצם המעמד הזה של לבקש ממנו בכל פעם כסף מחדש, היה קשה עבורי. הייתי אישה עם אופי חלש ורכרוכי. לא אוהבת לריב ומאוד צייתנית וממושמעת, לא הייתה לי גם מסורת במריבה. המשכתי כך את חיי וסבלתי בשקט.
היו לנו כבר 4 ילדים, אני זאת שיודעת מה הם צריכים. רציתי לגדל את הילדים בנחת ובשמחה, בלי כל האנרגיות הללו שהייתי צריכה להוציא בכדי לקבל ממנו כסף, אלו היו אנרגיות שלוקחות ממני המון גם מבחינה רגשית וגורמות לי ללחץ בכל יום על המחר. הייתי מרגישה מקבצת נדבות שנלחמת על כל שקל ממנו.
יום אחד לא יכולתי יותר.
את הוריי לא רציתי לצער וגם חששתי ממנו שיכעס על כך, אז הלכתי לחברה טובה, וביקשתי ממנה הלוואה של 1000 ש"ח משם פסעתי לקניות נצרכות לבית, ואח"כ לחנות בגדים לקנות את מה שצריך לילדים. לעצמי, לא העזתי לחשוב בכלל לקנות משהו.
תוך שעתיים נגמר לי הכסף. חששתי לשתף את משפחתי, הוא היה כועס שאני משתפת אותם על חיינו אפילו בדברים הגיוניים, אז על הנושא הזה בכלל לא היה שייך. כי שם בבית הורי הוא היה מפגין לארג'יות – הוא מציג שם מצג שווא, הוא היה שם אחר לגמרי.
כך שרדתי בכל פעם שהייתי צריכה לחיות ולדאוג לילדים, מבקשת ממנו כמו קבצנית וגם מלווה כסף ומחזירה ממה שעבדתי. את המשכורת מעבודתי (מוכרת בחנויות בגדים שלא הייתה קבועה) ביקשתי לקבל בצ'קים, ומפקידה בחשבון של החברה הטובה שלי. כך לא היה לו שליטה על הכסף עליו עבדתי.
אני זוכרת את עצמי רוצה לצעוק לסביבה שכל כך לא תאמין על מה שאגיד עליו, כמה הוא חונק את הבית בטבע הנורא הזה. נזכרתי בפתיחת החשבון שלנו המשותף שבוע אחרי החתונה, שם הוא התעקש שצריך את חתימות שני השותפים על כל פעולה בחשבון.
ניגשתי בבושה גדולה לרב שלו כמעט בוכה וסיפרתי לו על המצב. "אני מבקשת שהרב לא יגיד לו שפניתי אליכם, אבל אם אפשר לדבר איתו, אנחנו חיים בדקדוקי עניות". הרב ראה את הצער שלי, הוא דיבר איתו בחכמה, אלא שלאחר שבועיים הכל חזר לקדמותו. הבנתי שקמצנות היא מחלה, וללא טיפול אין לי מה לעשות.
ואז באה אליי הזדמנות, שלא יכולתי לפספס.
ערב אחד ראיתי את הפנקס שלו, שם ראיתי את ההלוואות שהלווה לכולם בכדי להרגיש עשיר כנראה. אלו היו חברים שלו שידעו שיש לו כסף מהעסקים שהוא עושה מהצד. פניתי לכל אחד ואחד מהם, וביקשתי את הכסף בשמו. "אלי במצב לא פשוט, לא נעים לו לבקש מכם. אנחנו צריכים את הכסף הזה כמה שיותר מהר", אמרתי.
לאחר שבועיים חלק מהכסף של החובות שלו היה אצלי: 26,800 ש"ח. עם הכסף הזה קניתי מה שצריך, מילאתי את הבית בכל טוב. לא על מותרות ולא בגוזמא. אוכל בשפע, מוצרים בסיסיים לבית, מצעים, בגדים לילדים, נעליים לילדים (שעד שלא היו קרועות ממש, לא הסכים לקנות להם) ומיטת מעבר לילד הקטן שלנו, שהוא טען שזה מיותר לפני גיל 3.5.
בכל יום שהוא נכנס הביתה מאז, הוא שם לב לשפע שנכנס לבית. כשהגיע מיטת המעבר הוא העז לשאול אותי: "מה קרה? מישהו זכה כאן בפיס?". אני חייכתי, ואמרתי: "אתה מכיר את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו?".
הוא הבין שזה מהכסף של העבודות שלי.
אבל אז שמתי לב למשהו מדהים: אלי הפך לאדם שמח, רגוע ושבע, הוא נהנה מהאוכל מדי יום, ומהעוגיות והעוגות שקניתי והכנתי. הוא ידע לשבת על הספה וליהנות מכל רגע ממה שהיה בבית, והשבת אצלו הפכה באמת ל'מעין עולם הבא' עם כל מה שהייתי קונה לכבוד שבת.
שבועיים אחרי הוא אמר משהו שהפך אותי: "תשמעי, אין מה לומר, כשהבית בשפע ויש את כל מה שצריך, החיים הם אחרים לגמרי. פשוט כיף להיכנס לכאן, הריח הטוב של הניקיון והבישולים, הילדים שמחים ומטופחים – פשוט תענוג". אבל אז הוא המשיך ואמר: "אני מאוד מעריך את זה שאת עובדת קשה כל כך ושותפה בנטל הפרנסה". צחקתי בליבי, רק אם היה יודע שכל השפע הזה מכספו שלו, היה מאבד עצמו לדעת.
המשכתי בגבייה של שאר הכספים, ואז הוא עלה על משהו.
אחד מבעלי החוב התקשר אליו, ואמר לו שהוא העביר לי את הכסף פחות 500 ש"ח שיביא בהמשך. כאן אלי עלה על התרמית שלי, לאחר כמעט חודש שהוא נהנה מהשפע בבית, הוא הבין שהשפע הזה הוא מהכסף שלו. כשהגיע הבית הוא היה קשוח ורציני, אבל לא הוציא מילה מפיו.
מה הוא יגיד עכשיו, שזה מיותר? שזה לא חכם? לא היה לו מה לומר אחרי שלא מזמן שיבח את הקניות ואת השפע והאוירה החדשה שייצרתי בבית ועשתה לו טוב כל כך. זו הייתה תוכנית הישרדות עבורי, כי אלי אמנם מילא את פיו מים אבל כשהוא הבין שהוא מימן את הכל, הוא הלך לאיבוד.
• • •
אלי נשאר כמו שהוא, לא השתנה והפך לקיצוני יותר. הבנתי שזו הפרעה שצריכה טיפול, ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני חייבת לחיות, ולהחיות את ילדיי, לך נשאר לטפל בעצמך, אם לא יהיה שינוי, ניפרד וכל אחד ילך לדרכו".
הוא לא יכל, הוא לא הסכים ללכת לטיפול שמישהו לא ידע שהוא קמצן כל כך, והיה עוד מכחיש וקורא לעצמו 'חסכן'. ככה הם רוב הקמצנים שעושים את המוות לסביבה שלהם, תמיד מצדיקים את מעשיהם וקוראים לעצמם 'חסכנים'. חלק מההפרעה שלהם היא ה'הכחשה'.
הלכתי לבקש את דעתו של הרב שלנו, שלאחר שדיבר איתו שוב, לא עזר כלום. הפעם הוא כבר דיבר איתו בשמי, והזהיר אותו שהוא לא מקיים את המינימום שהתחייב בכתובה. לאחר שלושה חודשים הרב דיבר איתי ואמר: "בתקופה האחרונה ניסיתי להסביר לו את ההשלכות, את כבר לא נשאר לך ברירה, את יכולה לדרוש גט – הוא לא מקיים את מה שהתחייב בכתובה", ואז הוא הוסיף את המשפט שהרגיע אותי כל כך:
"אני אעזור לך בזה".
ברוך ה' קיבלתי גט די מהר, המון בזכות הרב היקר שלו. אז כבר הוא היה צריך לשלם מזונות על הילדים, והיה נפרד מדי חודש מסכומים גבוהים. זה סופו של קמצן, בסוף משלם יותר מהמעט שרצה לחסוך, כמו שאומרים היום: "קמצן משלם פעמיים".
לאחר שנה ברוך ה' נישאתי בשנית, לאלמן יקר שהיה בעל אמצעים, קוראים לו יהושוע. הוא נותן לבית הכל בכל מכל כל, והילדים מקבלים את מה שהם צריכים. לא חיפשתי אדם עם כסף, חיפשתי אדם בריא, בלי המחלה הזו שהייתה לבעלי הראשון.
כרגע בביתנו אין מותרות, אין הגזמות, אין פינוקים מיותרים: יש חיים נורמליים. זה מה שרציתי, זה מה שה' נתן לי. פשוט לחיות בלי לחץ על הקיום שלנו. הילדים תמיד שבעים ושמחים, והבית מלא בשמחה ובאור יקרות.
• • •
אני פונה מכאן לאותם בעלים שיש להם אפשרות לפרנס את משפחתם בכבוד, ובוחרים להתנהג בדקדוקי עניות. כשסוגרים את הידיים ה' סוגר את השפע, כשפותחים, הקב"ה רואה אתכם כצינור להעברת השפע, והוא יזרים לכם כמויות שתוכלו לתת.
קמצנות מגיעה מחרדה, מפחד להיות בלי. האובססיה הזו לשמור ולאגור כסף ולא ליהנות ממנו, היא הפרעה שגורמת סבל לסובבים אתכם, וכמה שתסבירו להם שאתם חוסכים ודואגים להם לעתיד, הם לא מאמינים לכם. כי ההווה קודם לעתיד, וכשהוא בבעיה כזו, אין עתיד בכלל לסביבה שלכם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ישנם הרבה אנשים כמותכם, שאת כל הכסף שהם אגרו ושמרו, הם השאירו לאחרים לאחר מותם: בשבעה, בשלושים, ובכל שנה, ערכו מהכסף שלהם סעודות לציבור שבא ונהנה ממה שהם שמרו שהמשפחה שלהם לא תיהנה. ובחלק מהמקרים, השאירו כאן המון כסף לילדים שיהיה להם על מה לריב. כי בדרך כלל ילדים להורים קמצנים, ממשיכים את הדרך, והאובססיה לכסף עוברת בירושה.
אדיבות היא השפה אשר חרשים יכולים לשמוע, ועיוורים יכולים לראות