אני עובד קשה, עוזר בבית אבל אשתי אף פעם לא מרוצה. למה זה קורה?

היה זה לפני שנה וחצי. פגשתי יהודי יקר, עדין נפש, וכך סיפר לי:

אנשים לא צריכים פתרונות.

הם צריכים מישהו שיקשיב להם. מישהו שיהיה איתם באמת. שיבין אותם. שיכיל את הכאב שלהם.

לא להסביר. לא לנתח. לא להציע עצות. רק להיות.

ואותו יהודי – עשה עבודה עם עצמו.

הוא שם לב שכל פעם שאשתו מדברת איתו, המוח שלו ישר נכנס למצב של "לפתור".

אבל מאז הוא שותק. מקשיב. מהנהן.

נמצא איתה.

והחיים שלו השתנו מהקצה.

לפעמים גבר שומע את אשתו בוכה – ומרגיש שהוא חייב לפתור.

כי אם לא – הוא מרגיש חסר אונים.

והוא מפחד מהרגש.

מפחד מהשקט.

מפחד מהלב.

אבל דווקא שם – בתוך הרכות – נמצאת הגאולה.

פגשתי הרבה אנשים בחיי. מכל הסוגים. מכל הקצוות.

חלקם הגיעו אליי לשיחות. אחרים לסעודות שבת.

אבל כולם, ממש כולם — חיפשו דבר אחד.

והדבר שהכי חשוב בעולם לרוב בני האדם…

זה לא כסף.

לא אוכל.

לא עצות.

ולא פתרונות.

מה שהם באמת רוצים —

זה שמישהו יקשיב להם באמת.

שיראה אותם.

שיבין את הלב שלהם, בלי לשפוט.

שיהיה בעולם הזה אדם אחד – רק אחד – שיכול להכיל את הכאב שלהם.

זה לא קל.

הלוואי והיינו מצליחים לעשות את זה באמת.

העולם היה נראה אחרת.

היה אצלי יהודי לפני כמה שנים.

בנו התחיל להידרדר. עזב את הישיבה. חתך את הפאות. סגר את הלב.

שבוע לפני ליל הסדר, הוא ישב מולי – לב שבור.

הוא אמר לי:

"כולם מקיימים את מצוות 'והגדת לבנך'. ואני?

הבן שלי לא רוצה להקשיב לכלום. לא תורה. לא תפילה. כלום.

הוא סוגר אותי. אטום. ואני – איפה אני בליל הסדר?!"

ודיברתי איתו.

והבנתי – הוא היה שם, אבל לא באמת.

הוא הביא לבן שלו בגדים. מתנות. כסף.

אבל לא את הלב שלו.

לא את ההקשבה.

לא את ה"מה עובר עליך, בני?"

לא את ה"לספר לי מה קשה לך. אני איתך. אני פה."

אמרתי לו:

"המצווה שלך השנה – היא לא 'והגדת לבנך'.

אלא – והקשבת לבנך.

תשב איתו. אל תטיף. אל תתקן.

פשוט תקשיב לו. גם אם הוא יגיד דברים שמפחידים אותך – תישאר איתו.

תאהב אותו. תחבק אותו.

כי אם לא תקשיב לו – הוא לא יקשיב לך לעולם."

ואחרי פסח, הוא התקשר אליי – בוכה.

"זה היה ליל הסדר הכי מרגש שהיה לי בחיים.

ישבתי עם הבן שלי. פעם ראשונה בחיים הקשבתי לו באמת.

והוא אמר לי: אבא, אני לא מצליח ללמוד. קשה לי.

מה אני אעשה, אבא, שאני לא מצליח לפתוח גמרא?"

"ואני חיבקתי אותו. ובכיתי.

ואמרתי לו: בני היקר, סליחה.

סליחה שלא הבנתי אותך כל כך הרבה שנים.

אני אוהב אותך. גם אם אתה לא לומד."

ומאז – הם לומדים יחד כל יום דף יומי.

לא כי הוא הכריח אותו.

אלא כי הקשיב לו.

אז אחים אהובים,

כולנו – אתם, אני, העולם – רוצים דבר אחד:

שמישהו יקשיב לנו. באמת.

בלי תיקונים. בלי פתרונות. בלי עצות.

רק תהיה שם.

תשקיט את המוח שלך.

תישאר עם הלב שלך פתוח.

ותגיד:

אני איתך.

אני פה.

אני לא הולך.

זה גאולה.

להקשיב לבני הזוג שלכם. לחברים. לאנשים.

זה לא דורש תואר.

לא צריך טכניקה.

לא צריך לדעת לפתור או לייעץ.

רק להיות שם.

רק להגיד בשקט:

"אני לא מבין הכול, אבל אני איתך."

הלב שלי איתך.

אני כאן. לא בורח. לא מתקן. רק נשאר. איתך.

וזה…

זה כל מה שאנחנו באמת צריכים.

וזה גם –

הדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לתת.

וזה… הכי הרבה בעולם.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מאחל לכם פסח כשר ושמח. שנזכה כולנו להיות אחד בשביל השני. להקשיב. להכיל. לראות באמת. ושיהיה בלב שלנו מקום לא רק למצות ומרור… אלא גם לאדם שיושב מולנו.

לתגובות: machon.rot@gmail.com