זה היה באחד המפגשים שלי עם דוד וחני.
"אתה חייב לעזור לנו להבין", אמר דוד. "חזרנו לאחרונה מחופשה משותפת, ואנחנו רוצים להבין לעומק משהו".
אבל נתחיל מההתחלה. לפני כחצי שנה יצאנו לחופשה בת שלושה ימים בצימר. תכננו הכול בקפידה, חני לקחה חופש מהעבודה והכול היה אמור להיות מושלם.
שעתיים לפני שיצאנו, התחוללה בינינו תקרית לא מובנת, שהתפתחה במהירות לוויכוח סוער. אין לי הסבר ברור למה זה קרה - אני רק יודע שזה לא היה אמור לקרות. לפעמים אנחנו חווים חיכוכים, אבל לרוב זה לא מוביל לריחוק כזה.
בכל מקרה, המריבה לא התאימה לרגע - עמדנו כבר בפתח...
יצאנו בפנים חמוצות, אך לאחר כמה שעות הצלחנו להתגבר על כך. השתחררנו, ולבסוף שכחנו מהמריבה והמשכנו ליהנות.
בדרך חזור מהחופשה, שוחחנו על החוויה. שנינו הסכמנו שהיה כיף ונעים, אך הרגשנו שמשהו לא היה שלם, ולא רק בשל המריבה שהייתה בתחילת הדרך.
לעומת זאת, בחופשה שערכנו בשבוע שעבר התחושה הייתה שונה בתכלית, ואת זה אנחנו מבקשים להבין.
סגרנו את החופשה הזאת חודשיים מראש, כאשר נתקלנו בדיל משתלם, והחלטנו לנצל את ההזדמנות. כשהתקרב המועד, חני ביקשה חופש מהבוסית שלה, אך זו סירבה בשל עומס בעבודה.
ניסיתי להתערב ופניתי אל הבוסית ישירות. הסברתי שסגרנו את החופשה מזמן, ושלא צפינו שתתעורר בעיה. בסופו של דבר, היא הסכימה להתגמש בתנאי שחני תתחבר מהמחשב האישי שלה לשעתיים ביום כדי לטפל בנושאים דחופים. ניסיתי לשכנע שזה עלול לפגוע לנו בחופשה, אך זה היה הפתרון היחיד שהיא הסכימה.
החלטנו לא לתת לזה להרוס לנו את החופשה. יצאנו, הנסיעה הייתה מושלמת, והרגשנו חופשיים. מראש תיאמנו שמידי יום, בשעה שתיים עשרה בצהריים, חני תתפנה לעבודה למשך שעתיים.
וכך היה: חני ישבה בצימר ועבדה, ואני ניצלתי את הזמן אחרת. לעיתים למדתי בבית הכנסת הסמוך, לעיתים שוחחתי עם בעל הצימר או עם חבר בטלפון. זה היה נחמד. כעבור שעתיים, חני סגרה את המחשב, ושבנו ליהנות יחד. כך התנהלו שלושת ימי החופשה.
בדרך חזור, שוב שוחחנו על החוויה. הפעם התחושות היו שונות לחלוטין - הטיול הזה היה מושלם! הרגשנו משוחררים מהעולם, מחוברים זה לזו בצורה עמוקה ופשוטה, ולא רצינו שהרגעים הללו ייגמרו.
ואז חני שאלה: "למה בטיול הקודם הרגשנו שלא נהנינו מספיק, ואילו עכשיו אנחנו כל כך מרוצים?".
דוד חשב שזה קשור לציפיות – "היינו כה מאוכזבים מהבוסית שלה, שהנמכנו ציפיות לטיול, ולבסוף הופתענו לטובה".
אבל חני הרגישה שיש כאן משהו נוסף.
כעת התערבתי בשיחה שלהם: "אני רוצה להציע מחשבה על מה היה שונה בטיול השני, אך לשם כך יש צורך בהקדמה קצרה.
"לכל אדם ישנם צרכים בסיסיים - פיזיים ורגשיים - הכרחיים להתפתחותו, כמו אכילה, שתייה, שינה, תחושת ביטחון ויציבות. לצד אלו קיימים בנו שני צרכים נוספים: הצורך להיות יחד והצורך להיות לבד.
"שני הצרכים הללו מנוגדים זה לזה, אך שניהם מתקיימים בכל אחד מאיתנו.
"במערכת נישואין הדבר בא לידי ביטוי בהתמודדות מתמדת: מצד אחד - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - הצורך להיות יחד, ומנגד - הצורך במרחב אישי ובזמן לבד.
"בחיי היומיום, זוגות רבים מאזנים בין שני הצרכים הללו באופן טבעי: הדרך חזרה מהעבודה מאפשרת לאחד מבני הזוג מרחב אישי; שעות הבוקר כשהשני בעבודה מעניקות לשני את מרחבו האישי. כך נשמר איזון שקט בין שני הצרכים המנוגדים.
"ואז מגיעים מצבים חריגים. למשל, חופשה זוגית – פתאום המציאות של "להיות יחד" מתעצמת. כשצורך אחד גובר, גם הצורך השני מבקש איזון. אנו עלולים להרגיש חנוקים, כי לפתע אין לנו מרחב פרטי. אך קשה לדבר על כך: 'מה זאת אומרת "אני צריך להיות לבד?" האם זה אומר שאתה לא רוצה להיות איתי? הרי חיכינו כל כך לחופשה הזו!'.
"במצבים כדוגמת אלה, כשנוצר חוסר איזון, ואין לנו יכולת לבטא אותו במילים, הפתרון מגיע באופן לא מודע – לדוגמא, מריבה, כמו המריבה שפרצה ביניכם לפני הטיול הראשון.
"התחושה של אובדן המרחב האישי יצרה מתח, ואז - בום, פרצה מריבה. זה נראה "מקרי", אך כפי שאמרת בעצמך, לא היה היגיון בעוצמת הריחוק. ייתכן שהמריבה שימשה כלי לא מודע להחזרת האיזון:
"כשבני הזוג רבים, הם עדיין "ביחד", אך עם מרחק מסוים. זה מאפשר לכל אחד מרחב אישי משלו. כשהריב מסתיים, הם יכולים לחזור ולהיות יחד. נוצר איזון זמני בין ה"ביחד" ל"לבד" וזה מאפשר להם להתקרב שוב אך החיבור ביניהם אינו טבעי ואותנטי, שכן הוא לא מעניק להם ביטחון שלא ירגישו שוב את אותו מחנק.
"לעומת זאת, בטיול השני, המרחב האישי כבר היה מובנה מראש. ''השעתיים'' של חני עם המחשב אפשרו לכם לקבל את ה"לבד" שלכם בצורה מתוכננת ויזומה, וכך ה"ביחד" שלהם היה שלם, שליו ולא מאיים".
• • •
סיטואציות כאלו עשויות להתרחש אצל כל זוג שלא מעניק מקום לשני הצרכים הללו, והן עשויות לצוץ בשלל מצבים של ביחד חזק: ניקיונות אינטנסיביים לפסח, חופשות לידה, חגים, ותקופות שבהן ה"ביחד" מתגבר באופן דרסטי.
זוג שאינו מצליח לדבר על הצורך שלו במרחב אישי, ייאלץ לאזן בדרכים אחרות - כמו דרך מריבות בלתי נשלטות.
כמה פעמים ישבנו סביב שולחן החג, אחרי כל הטרחה, ופתאום פרצה מריבה? התחושה היא של החמצה: "איך דווקא עכשיו זה קורה?".
אך ייתכן שהאתגר האמיתי אינו המריבה עצמה, אלא תחושת המחנק מהיעדר מרחב אישי בתוך הקרבה.
חשוב להבין זאת, שכן אם המריבה היא הפתרון הלא מודע, הרי שניסיונות לפתור את המריבה עצמה מחמיצים את המטרה האמיתית.
אז מה ניתן לעשות?
ראשית, יש להכיר בכך שלכל אדם ישנו צורך להיות "ביחד" וצורך להיות "לבד". זה לגיטימי שאני רוצה לקבל את המרחב שלי וזה לא אומר שאני לא רוצה להיות ביחד. ההיפך, כשניתן מקום ל"לבד" של כל אחד מאיתנו, ה"ביחד" שלנו יהיה יותר חזק ואמיץ כי אין חשש להיבלע בתוכו.
שנית, חשוב שכל אדם יזהה מהם הדברים שמעניקים לו תחושת מרחב אישי - קריאה, הליכה, זמן שקט - ולדאוג לשלב אותם בסדר היום בצורה מודעת.
שלישית, כשה"ביחד" מתעצם, יש ליצור איזון מובנה: לדוגמא לכל שעתיים של ביחד, עשר דקות של לבד; ליום שלם יחד, שעה בנפרד.
יותר מהזמן עצמו, חשוב שהמרחב יהיה מוגדר, תחום בזמן, ומוסכם על שני בני הזוג, כך שהאווירה תישאר רגועה, והקשר יתחזק באמת.
הכותב משמש כיועץ זוגי