הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד נולד בכ"ד בשבט תרמ"ה בנג'הלאס שבהונגריה, ונספה בשואה בי"ג בשבט תש"ה באושוויץ. דמותו הייחודית עברה תהפוכות משמעותיות, מהתנגדות לציונות לתמיכה נלהבת בה, כפי שמשתקף בספרו המפורסם "אם הבנים שמחה".
הרב טייכטל החל את דרכו בעולם הרבנות לאחר שבגיל 15 נסע לגליציה ולמד בקלויז של חסידי צאנז בטרנוב, לאחר מכן למד בישיבת פרשבורג. לאחר נישואיו, החל לשמש כרב בבוסרמין. בשנת תרפ"א עבר לפישטיאן בסלובקיה, שם שימש כדיין ומורה הוראה, והקים את ישיבת מוריה. עד לשואה, החזיק בדעות אנטי-ציוניות מובהקות, בדומה לרבנים רבים בהונגריה. הוא היה מקורב לרב חיים אלעזר שפירא ממונקאץ', שהתנגד לציונות בחריפות. בשנת תרצ"ו אף פרסם מאמר בעיתון 'יידישע צייטונג', בו תמך בהתנגדות לציונות וטען כי בניין ארץ ישראל, לא משנה בידי מי, הוא חילול הקודש.
עם פרוץ השואה, בשנת תש"ב, ברח טייכטל מסלובקיה להונגריה. אירועי השואה היו נקודת מפנה בחייו ובהשקפותיו. הוא החל לבחון מחדש את עמדותיו בנוגע לציונות, גלות וגאולה, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה שאינם שומרי מצוות. כתוצאה מחיבוטי נפש אלו, שינה את דעותיו והחל לתמוך בציונות ובעלייה לארץ ישראל. את שינוי השקפותיו העלה על הכתב בספרו "אם הבנים שמחה", שבו ביקר בחריפות את הרבנים שמנעו עלייה לפני השואה. הספר נכתב בעליית גג בבית מסתור בבודפשט, שם הסתתר מאימת הנאצים, ויצא לאור בשנת תש"ג.
בספטמבר תש"ד, נתפס הרב טייכטל ונלקח לאושוויץ. על פי עדויות, נרצח בי"ג בשבט תש"ה. מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוּצה".
הרב טייכטל הותיר אחריו מורשת עשירה, הכוללת את ספריו: שו"ת "משנה שכיר", "אם הבנים שמחה" ו"אמונה צרופה בכור השואה". כתביו עוסקים בשאלות של גלות וגאולה, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה. ספרו "אם הבנים שמחה" הפך לאחד מספרי היסוד של הציונות הדתית. צאצאיו הוציאו לאור חלקים נוספים של כתביו לאחר מותו. ארץ אל תכסי דמו.