אחד מן הסימנים היותר עתיקים בראש השנה, הוא אכילת התמר וכבר בגמרא (כריתות ו) מובא:
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא, רואביא, כרתי, סילקא, "ותמרי"
וכתב מרן בשולחן ערוך:
יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה וכו’ כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא, יאמר: יהי רצון שירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו אויבינו. תמרי, יתמו שונאינו.
והנה סדר זה קשה להבינו – דתחילה מתפלל שיכרתו אח"כ שיסתלקו ואח"כ שוב מתפלל שיתמו.
וכתבו הספרים לבאר: שעה שבשמים יש קטרוג על ישראל רח"ל, הרי ששונאי ישראל למטה מתחזקים ומיצרים לישראל, וכשישראל שבים מאהבה אזי הזדונות נעשות להם כזכויות. ומכאן שהסדר עולה בשופי:
שירבו זכויותינו - תשובה מאהבה
יכרתו שונאינו – המקטרגים למעלה
יסתלקו שונאינו – השונאים למטה
יתמו שונאינו – למעלה ולמטה.
האם הכוונה לשונאים אנושיים?
רבים מכוונים באכילת התמר הסליקא והכרתי על אויבי ישראל המושבעים, ואכן כך עולה בפשטות מדברי הפוסקים אך דעת המאירי מחודשת בעניין זה וכתב בספרו בית הבחירה (הוריות יב א) שסימני ראש השנה אין בהם חלילה משום ניחוש וכדו’ אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, כדי שלא להיכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו.
וכן כתב בכף החיים – שיכון על השונאים ואויבים המשטינים והמקטרגים למעלה שלא יקטרגו ביום הדין ולא תעשינה ידיהם תושייה.
עוד העירו בספרי הליקוטים שבשו"ע הנדפס בספר כף החיים כתב תמרי – יתמו שונאי ה’ ולא נמצא לכך מקור בלשון השולחן ערוך.
מה בין איוב לשונא
בשו"ע כתב (בהל' ר"ה סימן תקפג) יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא וכו' כרתי יכרתו שונאינו, סילקא יסתלקו אויבינו, תמרי יתמו שונאינו.
אך מה הוא ההבדל ביון אויב לשונא?
וביאורים רבים נאמרו על כך, ונעלה כאן את היודע שבהם. והוא שאויב הגדרתו הוא אדם הבא עלינו בגלוי להילחם, ולכן מתפללים שיסתלק מעלינו. ברם השונא הוא יושב מחשכים וחורש מזימות לכן הבקשה על שונאנו הנסתרים שיתמו ויכתרו מן העולם.
וזה לשון המלבי"ם (יאיר אור מע' א אות ח):
שונא הוא בלב, שלא יוציא שנאתו משפה לחוץ, וע"כ בא תמיד על דברים הגיונים, שונאי בצע (שמות י"ח כ"א), שונא תוכחת (משלי ט"ו י'), ויבדל בזה מן אויב, כי הוא לא יחפוץ רעת שונאו, והאויב, אף כי לא ירע לו בפועל, אמנם ישמח לאידו ע"י אחרים. גדול משניהם צר, כי הוא יציר לו בעצמו, בעת תמצא ידו להרע לו. חפש בכל המקומות שבאים נרדפים, ותמצא הבדלם נכון.