כתב המגן אברהם (סי’ מח סק ד) וז"ל ונהגו להתנועע, היינו בפסוקי דזימרה אבל בתפילה אין להתנועע. וכן כתב הבאר היטב (שם סק ב’) שרק בפסוקי דזמרה יש להתנועע אבל לא בעת התפילה.
אומנם סיים שם המג"א "ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, בלבד שיכיון. המדייקים בדברי המג"א סוברים שלשיטתו אם ניענוע הגוף יוסיף לו בכוונה אזי מותר לו להתנועע ולסמוך על הפוסקים שהתירו.
- כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה | מדוע אנו מתנענעים בשעת התפילה והלימוד?
- "וירא העם וינועו" | המנהג להתנועע בשעת התפילה והלימוד
- וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה | מנהג ישראל להתנועע בשעת הלימוד והתפילה - פרק ג'
- וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה | על התנועות בשעת התפילה בחצרות החסידים
- "גזרתינהו לשוקיה בגזרא דפרזלא" | המתנגדים "לתנועה" החסידית בשעת התפילה
- כי דור 'תהפוכות' המה | המתנגדים ל'סלטות' ותנועות החסידים בעבודת התפילה
- ונשמע קולו בבואו אל הקודש | על 'המתנגדים' לתנועות החסידים בשעת התפילה
- התפילה בכריעות והשתחוויות במקורות – והאם ברקיע יש זוויות
רגליהם רגל ישרה
דעת הבבלי -
במסכת ברכות (י, ב) מובא: ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום ראב"י המתפלל צריך שיכוון את רגליו שנאמר " ורגליהם רגל ישרה" ופרש"י – יכון רגליו זו אצל זו כדוגמת המלאכים שרגליהם רגל ישרה שנראים כרגל אחד.
בטעם הלכה זו – כתב הבית יוסף (או"ח סי’ צה) שצריך האדם לכיון את רגליו מפני שעומד לדבר עם השכינה, וצריך לסלק את כל מחשבותיו מלבו, ולדמות למאלכי השרת שאין להם שום טרדה בזמן שמשרתים לפני הקב"ה.
דעת הירושלמי -
אך מצאנו בזה דעה שונה בירושלמי (הובא בטור ריש ס’ צה) שהטעם למה שמכוונים הרגלים בתפילה הוא כדי ‘להדמות לכנהים’ דכתיב – ולא תעלה מבמעלות על מזבחי מלמד שהכהנים הולכים עקב בצד אגודל כאילו רגליהם שווים זה אצל זה.
האם הנענוע בתפילה הוא מחלוקת בבלי ירושלמי?
כפי שכבר הזכרנו בכתבות הקדומות של ‘ניידים ונייחים’ שכתב במדרש שיש להתנועע בשעת התפילה משום ‘כל עצמותי תאמרנה ’והיבאו להלכלה הרמ"א (סי’ מח) ונהגו המדקדקים להתנועע וכו’ בשעה שמתפללין על שם כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך (אבודרהם) ועוד פוסקים רבים כגון מהרי"ל, דרכי משה, ספר חסידים, פרי חדש, ועוד.
לעומתם הרמע מפאנו, העולת התמיד, עטרת זקנים, ועוד שסברו שאין להתנועע בשעת התפילה בבחינת ’רק שפתותיה נעות’.
כמו כהן או כמו מלאך?
וכתבו אחרוני זמנינו שמא יש לתלות שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הבלי והירושלמי שהבאנו – שהרי מתוך דברי הרמ"ע מפאנו ניכר שטעם האיסור להתנועע הוא מפני ביטול הכוונה. כמו טעם הבבלי כאותם מלאכי מעלה שאין להם טרדות ורגליהם רגל ישרה ללא ניד וזיע.
אך שיטת המתירים להתנועע הלכו בשיטת הירושלמי, שכוונת הרגלים לרגל ישרה היא להידמות לכהונים בשעת עבודתם. והרי הם כמובן הלכו ממקום למקום ואמת שיש למתפלל לעמוד במקומו אך את גופו הוא ראשי לנענע.