שמעתי השבוע על הדרדרות בשמיעתו של הגר"ע יוסף, ל"ע, ונחרדתי. (הערת המערכת: מדובר בשמועה בלבד שלא אומתה מבית הגר"ע, וככל הנראה אין שחר לדברים).
למה נחרדתי? כי כל כך הרבה מצוות אפשר לקיים רק בעזרת שמיעה.
כל אחד יודע, שיש מונח הלכתי שנקרא "חרש שוטה וקטן", ששלושתם פטורים מכל המצוות. ולמה הם פטורים? כי אין בהם דעת.
יש כמה סוגים של חרש בהלכה. יש חרש המדבר ואינו שומע, ויש חרש שאינו שומע ואינו מדבר. לא אכנס כאן להבדלים ביניהם, אבל רק דבר אחד ראוי להדגיש: לדעת הרבה פוסקים, אין הבדל בין מי שנולד חרש, לבין מי שנולד כאדם רגיל ובגיל כל שהוא נתחרש.
החרש אינו יכול לקיים מצוות תקיעת שופר, כי הרי הוא לא יכול לשמוע. הוא גם לא יכול לקיים מצוות קריאת מגילה מאותה סיבה. החרש פסול לעדות. החרש אינו יכול להיות שליח ציבור, ולא להוציא את האחרים ידי חובתם. החרש הוא בעל מום, שאינו יכול לעבוד בבית המקדש, במהרה בימינו. ועוד ועוד. כך שמתברר שהחרשים סובלים לא רק ממה שאינם יכולים לשמוע, אלא הרבה יותר ממה שאינם יכולים לקיים מצוות רבות.
בגמרא במסכת שבת אמרו: צדיקים נתפסים על הדור. כלומר, בגלל שאנשי הדור חוטאים, הצדיקים לעיתים סובלים.
באחד הפירושים לגמרא זו, נכתב שהצדיקים אינם יכולים לסבול את כל אשר נעשה תחת השמש, ולכן עוון הדור מזיק להם.
לפי פירוש אחר, כאשר הצדיקים סובלים, אנשי הדור רואים את זה, וחושבים לעצמם בשל מי הרעה הזו, וחוזרים בתשובה שלימה. ואם כן יוצא שהצדיקים גורמים, על ידי הסבל שלהם, שאנשי הדור יחזרו בתשובה. ואם כן, צריך כל אדם ואדם ששומע שצדיק סובל, לחשוב אם זה לא בגללו, ולשוב בתשובה שלימה.
בחסדי שמים, זכינו שמאור ישראל הגר"ע יוסף שומע. אמנם בקושי, אבל הוא שומע. וכמו שהובהר למעלה, ההבדל בין מי ששומע בקושי למי שלא שומע, הוא ההבדל בין חרש לפיקח.
אלא שמוטל עלינו לשים על ליבנו, אם לא אנו הגורמים לכך.
הצגת כל התגובות