שלום לכם, קוראים לי שמעיה (33) אב לשלושה, אברך כולל בירושלים. נשוי לאישה מדהימה. למה היא מדהימה? כי ככל שעובר הזמן אני מבין, כמה היא המנוע שלי, וכמה בלעדיה לא הייתי מגיע למחוז חפצי. אז כמו כל בעל שיודע להעריך דברים טובים, במשך שנות נישואיי הייתי רוכש תכשיט יוקרתי לכבוד יום הנישואין לרעייתי היקרה.
>> למגזין המלא <<
תמיד הרגשתי שתכשיט ככל שיהיה, הוא לא כמו כשהוא עם יהלום. היהלום מביא אתו המון פינות של הערכה, ובכל פעם שהייתי מגיע לשלב הזה, הייתי מסתפק "אולי זה הזמן לקנות יהלום". אבל כאחד שידע לקנות תכשיטים, הבירוקרטיה של טבעת יהלום הייתה עבורי לא פשוטה. חוץ מהמצב הכלכלי שלא תמיד אפשר זאת, היה צורך בכמות מכובדת של אמון מצד העוסקים בענף. יהלום טבעי או מטופל, יש תעודה אין תעודה, וכן הלאה. וגם בגלל זה, זה היה נדחה בכל פעם, עד שהגעתי ליום הנישואין העשירי, שם קרתה התפנית.
החלטתי שהפעם אני הולך על זה, ויהי מה. נכנסתי לכמה חנויות, בדקתי, התייעצתי עם המבינים, עד שהגעתי ליהלום המיוחל, זה היה זה: יהלום בוהק, אחד כזה שגרם לי לקרב את הראש באיטיות אל כיוון שולחן הזכוכית עד שהראש עוד מעט נתקע בו. היות ובהפתעות אני לא חזק אז את המחשבה של ההפתעה כבר גנזתי, בפרט שאת התרגשותי לא יכולתי להסתיר כבר שבוע קודם. אי לכך, הבאתי את רעייתי תחי' אחר כבוד אל החנות, לראות את היהלום שלה בכדי להיות בטוח שבדיוק את זה היא אוהבת. המוכרת שם לא הסתירה את התרגשותה מהתרגשותי. "אני עדיין מרוגשת מההתלהבות של בעלך שמצא משהו מיוחד כל כך עבורך", אמרה ברגש. ובכן, אשתי אהבה את היהלום, בחרה את הטבעת עליה יישב היהלום, אני לבינתיים ספרתי את הכסף, זה היה כמה אלפים, אבל בלב גדוש הערכה עצומה לבחירת ליבי. יצאנו לדרך עם היהלום לכבוד יום הנישואין העשירי.
כל אישה יודעת, שכשיש לה יהלום על היד, יש איזשהו לחץ כרוני כזה, שגורם לה לבדוק בכל פעם אם היהלום עדיין עליה. ואני לא אתפלא, אם תיכף יתפרסם מחקר שזה חלק בלתי נפרד מהחוויה, אם לא החוויה עצמה. בפרט כשמדובר במתנה מהבעל ועוד ליום הנישואין, שאז באופן אוטומט הפכה החוויה להיות גם חוויה שלי, בכל פעם שרעייתי הכבודה וידאה את ישותה על ידה.
חצי שנה אחרי, זה קרה.
אני ורעייתי יצאנו לסיבוב בליל שבת. כשחזרנו, היא קראה לעברי בלחץ: "שמעיה, הטבעת... היהלום... הם לא עליי". לפני שנכנסתי ללחץ, וידאתי את האובדן. כשהבנתי שאכן טבעת היהלום לא על ידה של אשתי, וגם לא בכיסים שלי ושלה, הבנתי שאני ממש צולל פנימה, אל תוך סיטואציה של אבדה יקרה מאוד, וכנראה שאני נפרד מכמות האלפים ששילמתי. אבל מעבר לזה, פניה של רעייתי אמרו הכל, ורק כשראיתי אותם, הבנתי כמה זה הולך להיות קשה. "אל תדאגי, אנחנו נמצא אותה", הרגעתי. "אני יוצא כרגע לכל מסלול ההליכה שהלכנו, ואבדוק בכל פינה".
אמרתי, ויצאתי לדרך.
ובכן, המסלול לא היה קצר, עברתי בכל פינה שדרכה בה כף רגלינו, וידאתי מרחק נפילה מכל סיטואציה אפשרית, המשכתי לחפש ולנבור בכל פינה, היהלום איננו. בתוך ליבי כבר השלמתי עם האובדן, וכיהודי מאמין, הבנתי שהקב"ה החליט שהיהלום הלך, אבל לא אנחנו.
חזרתי הביתה, ואשתי על הספה ממתינה למוצא פי. "לא מצאתי אותה", בישרתי בכאב, "אבל אל תדאגי, אני אתלה מודעות בכל תחנה אפשרית, אני יעשה הכל בכדי שזה יחזור אליך יקירתי. אבל גם אם לא, אז כפרה עלינו. ואת תהיי רגועה, זה בסדר וזה יכול לקרות לכל אחת", הרגעתי את הרוח הסוערת שהתחוללה בה. כבר ביום ראשון תליתי מודעות לכל אורך המסלול, אבל לא, אין שום טלפון, ואין שום קצה חוט.
שבוע עבר, וערב אחד, הגענו אני ורעייתי בשיחה שלנו על עניין היהלום. ואז הגיע רגע מדהים, רגע נצחי שהוא בעצם כל הסיפור שלי.
"אני רוצה להגיד לך משהו", היא אמרה בחיוך רחב, "אין לך מושג כמה טוב היה לי בכל השבוע הזה". זה היה רגע מוזר, "את רצינית? הרי זה היה שבוע קשה עבורך, לא?!", שאלתי ברצינות. "אני מדברת על האכפתיות שלך, לעשות הכל ולהפוך את העולם בכדי שהיהלום יחזור אליי, תדע לך שזה היה שווה יותר מהיהלום שקנית לי. הדאגה שלך והאמפתיה בכל השבוע הזה, היו שווים יותר", אמרה בהתרגשות.
לא ציפיתי לשמוע את זה...
המשפט הזה גרם לי לעצור מלכת, הוא גרם לי להבין שכמה שחשבתי מה אני יודע על חיי נישואין, זה רק ההקדמה למתנה אותה קיבלתי זה עתה. כל היהלום, כל החוויה, כל המחשבה של ההפתעה שלא צלחה, הינם מתגמדים לעומת החלק הכי חשוב. הזדהות. הכלה. זה הסיפור האמיתי, ועליו יושבים כל חיי הנישואין שלי. היה שווה בשבילי כל מה ששילמתי, בכדי להגיע לשבוע הזה בו אשתי הרגישה כמה אני איתה, זה שווה כל שקל מאלפי השקלים ששילמתי, וכמה כל היהלום הזה סתם שולי לעומת ההרגשה אותה חוותה בשבוע הזה.
אבל רגע, הסיפור לא נגמר.
יום אחד אשתי מוציאה מהארון איזה בגד, וקול של חפץ קטנטן נשמע על הארץ. זו הייתה הטבעת האבודה, התברר בעצם שרעייתי בכלל לא ענדה אותה על ידה בצאתה מן הבית באותו ליל שבת, אבל לי התברר משהו נוסף: האבדה קרתה בכדי שרעייתי תרגיש את הרגישות שלי כלפיה, את אותה אכפתיות שלי אליה.
הבנתי מזה, שהקשר של בני זוג לא מקבל ביטוי ע"י מתנה כזו או אחרת בזמן שאין את אותן חוויות שרעייתי הרגישה ללא היהלום, ומבחינתי סיבב הקב"ה את כל הסיפור הזה רק בכדי לחזק את הקשר שלי עם רעייתי. זה היה פשוט מדהים לחשוב על כל הסיפור הזה כתגלית עבורי, להבין מה הוא היהלום האמיתי. כמה כספים יכולים אנשים להשקיע בכדי ליצור רגע דרמטי כזה או אחר עבור בת הזוג שלהם, לצלם אותו, להראות אותו לעולם ולדבר עליו, ויכול להיות שעדיין הם לא הגיעו לרגעי הסיפוק של האושר האמיתי. עלו לי בראש סיפורים על אנשים שהכרתי, שהשקיעו הון על מתנות, ומערכת היחסים בניהם לא החזיקה מעמד. הבנתי את היכולת של כל אחד מאיתנו, לדעת להכיל ולקבל את הצד השני, ולהביא את האושר אל ביתו בקלות וביעילות.
הצגת כל התגובות