אפקט מנדלה הוא שם לתופעה מפתיעה שבה קבוצה גדולה של אנשים חולקת זיכרון כוזב – כלומר, כולם בטוחים שהם זוכרים אירוע או פרט מסוים, אך בפועל הזיכרון הזה שגוי ולא התרחש במציאות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התופעה קיבלה את שמה מהדוגמה שהפכה למקרה הבוחן שלה: רבים ברחבי העולם זכרו בבירור את נלסון מנדלה, מנהיג המאבק באפרטהייד ונשיא דרום אפריקה לשעבר, כמי שמת בכלא עוד בשנות ה-80 של המאה ה-20. אותם אנשים יכלו אפילו לתאר כתבות חדשותיות על הלוויה שלו והספדים שנישאו לזכרו. רק בעיה אחת הייתה עם הזיכרון הזה – במציאות מנדלה השתחרר מהכלא, המשיך לחיות עוד שנים ארוכות, ואף כיהן כנשיא דרום אפריקה בין 1994 ל-1999. מנדלה האמיתי נפטר רק בשנת 2013 בביתו שביוהנסבורג, הרחק מאותן "סצנות הלוויה" המדומיינות.
איך ייתכן שקבוצות שלמות "זוכרות" משהו שלא קרה? את המונח "אפקט מנדלה" טבעה בשנת 2009 פיונה ברום, חוקרת עצמאית של תופעות מסתוריות, לאחר שגילתה להפתעתה שהיא לא היחידה שנושאת את הזיכרון המוטעה על מנדלה. ברום שוחחה בכנס עם אנשים נוספים שהאמינו בנחרצות שמנדלה מת בכלא, וכאשר הבינה שמדובר בזיכרון משותף ומופרך – פתחה אתר אינטרנט להזמנת הציבור לשתף עוד מקרים כאלה. מאז, התגלו אינספור דוגמאות נוספות של אפקט מנדלה, במיוחד בתחומי תרבות פופולרית והיסטוריה, והביטוי הזה הפך למושג נפוץ המתאר זיכרון קולקטיבי שגוי. חלק מהאנשים לקחו את התופעה לכיוונים ספקולטיביים (למשל, עדות ליקומים מקבילים שנשזרו זה בזה), אך החוקרים מציעים הסברים ארציים ופשוטים יותר לתופעה המבלבלת.
למה הזיכרון שלנו אינו מושלם?
כדי להבין את אפקט מנדלה, כדאי לזכור כיצד פועל הזיכרון האנושי. פעמים רבות אנו מתייחסים אל הזיכרון שלנו כמו אל סרט וידאו או הארד דיסק – מאגר מידע שמאחסן במדויק את מה שראינו ושמענו. במציאות, הזיכרון דומה יותר לפאזל שאנו מרכיבים מחדש בכל פעם מהחלקים הזמינים לנו. המוח מקודד ושומר פרטי מידע ברשת של תאי עצב, ובמיוחד הוא שומר את העיקר, את ה"מפה" הכללית של האירוע, יותר מאשר כל פרט ופרט. כשאנו נזכרים במשהו, אנחנו למעשה שולפים את חלקי הפאזל החשובים ומנסים להשלים מהם תמונה הגיונית שלמה. התהליך הזה יעיל ומרשים, אך גם הופך את הזיכרון לנתון לטעויות והשפעות.
אחד ההסברים המרכזיים לאפקט מנדלה הוא שהזיכרון שלנו נוטה "למלא חורים" באופן אוטומטי. אם פרט מסוים חסר או דהוי בזיכרוננו, המוח עשוי לשער ולשתול במקומו פרט אחר שמתאים להקשר ולידע הכללי שלנו. תהליך כזה נקרא בפי חוקרי מוח "קונפבולציה" – מילוי פערים בזיכרון בלי כוונת הטעיה, לעיתים מבלי שנהיה מודעים לכך בכלל. למשל, רבים זוכרים את דמותו של ג'ורג' הסקרן (הקוף מפורסם מספרי הילדים באנגלית) עם זנב, אף שבמציאות לג'ורג' כלל אין זנב. למה בכל זאת אנשים "רואים בעיני רוחם" את זנבו? כי הידיעה הכללית שלנו היא שלקופים בדרך כלל יש זנב, ולכן המוח משלים אוטומטית את הפרט החסר בדמות של קוף מצויר.
בנוסף, הזיכרון שלנו מאחסן מידע בקטגוריות ובקשרים אסוציאטיביים. זיכרונות דומים נשמרים קרוב זה לזה במוח, כמו קבצים באותה תיקייה. תופעה זו עלולה לגרום לבלבול בין פרטי מידע שקשורים זה לזה. דוגמה מרתקת לכך התגלתה במחקר: אמריקאים רבים נשאלו למנות שמות של נשיאי ארצות הברית מהזיכרון. להפתעת החוקרים, חלק ניכר מהנבדקים הכליל ברשימת "הנשיאים" גם את אלכסנדר המילטון – אדם שמעולם לא היה נשיא ארה"ב (המילטון היה מראשי "האבות המייסדים" של ארה"ב, אך לא כיהן כנשיא). ההסבר שניתן: הזיכרון של המילטון מאוכסן במוח בסמוך לזיכרונות על נשיאי ארה"ב, כי מבחינה היסטורית הוא מתקשר להם (אישיות מפורסמת מהקמת האומה, שמופיעה על שטר כסף ועוד). בעת השליפה, רשת הנוירונים שקשורה לנשיאים "הפעילה" גם את זו של המילטון, והנבדקים השתכנעו שהוא היה חלק מרשימת הנשיאים. במקרה הזה, הטעות לא הייתה של אדם יחיד – כמעט כל מי שלמד היסטוריה אמריקאית נחשף לאותה סבירות לבלבול, ולכן נוצר זיכרון שווא משותף בקנה מידה רחב.
ראוי להזכיר גם שתהליך היזכרות חוזרת יכול בעצמו לעוות את הזיכרון. בכל פעם שאנו נזכרים במשהו ומשתפים אותו, אנחנו משחזרים את הפאזל ואולי מוסיפים לו חלקים חדשים (מדויקים או לא). לאחר מכן, הגרסה המעודכנת הזו נצרבת שוב בזיכרון. כך, באופן פרדוקסלי, ככל שסיפור מסוים מסופר יותר פעמים – הביטחון של האנשים בו גובר, אך הדיוק שלו עלול לרדת. המוח "מתרגל" לגרסה המשוחזרת שוב ושוב, ומאמין לה, גם אם בדרך נוספו או הוחלפו פרטים. מנגנון פסיכולוגי מוכר בשם "אינפלציית הדמיון" מראה שאם נדמיין אירוע בעיני רוחנו באופן חי וברור מספיק פעמים, אפשר שנשתכנע לבסוף שהוא באמת קרה. במילים אחרות, שחזור דמיוני יכול להפוך לזיכרון "אמיתי" מבחינת תחושתנו הסובייקטיבית.
דוגמאות מפורסמות לאפקט מנדלה
התופעה של אפקט מנדלה זכתה לפרסום רב בזכות דוגמאות משעשעות ומדהימות מתחומי התרבות הפופולרית, שבהן מסתבר שרבים זוכרים באופן עקבי דבר שלא היה. הנה כמה מן המקרים הידועים:
- "מותו" של נלסון מנדלה: המקרה המכונן שעל שמו נקראת התופעה – אלפי אנשים ברחבי העולם זכרו אירוע חדשותי שלא התרחש, שבו נלסון מנדלה מת בכלא בשנות ה-80.
- המונוקל של איש המונופול: דמות איש העסקים עם הכובע ממשחק הלוח "Monopoly" זכורה להרבה אנשים כבעלת מונוקל (משקף חד-עיני) על העין. בפועל, אם תביטו בקופסת המשחק או בציורים הרשמיים, תגלו שמעולם לא היה לו מונוקל. כנראה שהתערבב לנו בזיכרון עם דמויות דומות אחרות (יש המשערים שהתבלבל עם הלוגו של מותג הבוטנים "Mr. Peanut" שבאמת מרכיב מונוקל).
- ג'ורג' הסקרן והזנב שנעלם: כפי שכבר ציינו, רבים זוכרים את גיבור סדרת הספרים "ג'ורג' הסקרן" כקופיף עם זנב, אף שבתמונות ובאיורים ג'ורג' מופיע תמיד בלי זנב. הציפייה שכל קוף יהיה בעל זנב כנראה גרמה לכולנו "להוסיף" אחד כזה בזיכרון.
רשימת הדוגמאות עוד ארוכה: אנשים זוכרים לוגואים של מותגים בצבעים או באיות שונים ממה שהיו באמת (למשל, רבים משוכנעים ששם המותג של החטיף האמריקאי "קיטקט" נכתב עם מקף – Kit-Kat – בעוד למעשה לא היה בו מקף מעולם), מצטטים שורות מפורסמות שאמרו אנשים שונים בצורה שאינה זהה למקור, ומתבלבלים בפרטים היסטוריים שוליים (לא מעט אנשים יתעקשו, למשל, שחוף דגו שבו אירע אחד הקרבות במלחמת העולם השנייה, שייך ליפן – כאשר בפועל הוא באלסקה שבארה"ב). מה שמרתק בכל המקרים הללו הוא לא טעות הזיכרון של יחיד, אלא העובדה שהמון אנשים טועים באותו האופן בדיוק, אפילו בלי שהכירו זה את זה או נחשפו לאותו מקור מידע ישיר. כאן נכנסת השאלה: איך טעות פרטית הופכת לזיכרון קולקטיבי נפוץ?
למה נוצרת תופעה קבוצתית כזו?
ישנן כמה סיבות חברתיות ותרבותיות שמאפשרות לזיכרון שגוי להתפשט ולחלחל לתודעה הקבוצתית. ראשית, אפקט "כדור שלג" מפה לאוזן: אם אדם אחד מספר בביטחון על פרט שאחרים לא זוכרים היטב, הם עשויים לקבל את גרסתו ולאמץ אותה. כל אחד מאיתנו קרוב לוודאי חווה מצב שבו מישהו אמר "אתה זוכר ש...?" ותוך כדי השיחה, גם אם לא ממש זכרנו את הפרט הזה לפני כן, התחלנו לדמיין ולשחזר אותו – עד שנדמה שהוא תמיד היה בזיכרוננו. עכשיו דמיינו את התהליך הזה קורה בעידן האינטרנט, בו שמועה או טעות יכולה להתפשט תוך שעות למיליוני אנשים.
לא פלא שאפקט מנדלה זכה לתאוצה בעשורים האחרונים: רשתות חברתיות, פורומים ואתרי חדשות מאפשרים למידע (נכון או שגוי) לנוע מהר ובקלות. אם מישהו מציף "זיכרון" מסוים בוואטסאפ או בסרטון יוטיוב פופולרי – בתוך זמן קצר עשרות אחרים עשויים להשתכנע שהם זוכרים את אותו הדבר. מחקרים אף מצאו שפיסת מידע שגויה נוטה להפוך ויראלית יותר בקלות לעומת מידע עובדתי. במילים אחרות, שגיאה אטרקטיבית או מפתיעה עשויה להתפשט ולהיתפס כאמת מוצקה, פשוט כי יותר אנשים שמעו עליה ושיתפו אותה.
שנית, ישנו אלמנט של קונפורמיות חברתית. בני אדם הם יצורים חברתיים, ולעיתים אנו נוטים לאמץ את אמונות הקבוצה כדי להרגיש שייכים או "נורמליים". אם "כולם אומרים" שהמשפט בסרט היה בצורה מסוימת, רוב האנשים יסמכו על זיכרון הרוב מאשר על תחושת הבטן המטושטשת שלהם. הרצון שלנו להיות עקביים עם הסביבה ולסמוך על זיכרונות של אחרים יכול לגרום לכך שטעות אחת תכה שורש בעשרות מוחות. מעבר לכך, עצם הידיעה שרבים אחרים מדווחים על אותו זיכרון שגוי מחזקת את תחושת הביטחון שלנו ש"אני לא טועה, הרי עוד כל כך הרבה אנשים זוכרים כך". זהו סוג של משוב חיובי: יותר אנשים מאמינים בזיכרון –> הביטחון בנכונותו עולה –> עוד אנשים משתכנעים ומצטרפים.
סיבה נוספת היא שפעמים רבות הפרטים שבהם קורה אפקט מנדלה אינם "קריטיים" עבורנו, ולכן המוח לא השקיע מאמץ רב בלזכור אותם מלכתחילה. מדובר לרוב בדקויות שוליות (כמו איות שם של דמות, משפט היסטורי, או לוגו של מוצר), ולא במידע מהותי לחיינו. כשמשהו לא באמת חשוב לנו, אנחנו נוטים לזכור רק את מה שמתאים לדפוס הצפוי. כך, המוח מסתמך יותר על אינטואיציה וסכמות מוכרות: (לדוגמה, "כנראה שזה היה השם, זה נשמע הגיוני") – מה שמגביר את הסיכוי שכולנו "ננחש" באותו כיוון שגוי. אם תשאלו אסטרונום מקצועי או היסטוריון מומחה על פרט בתחומו, סביר שהוא לא ייפול לאפקט מנדלה לגבי העובדות המרכזיות שהוא עוסק בהן, כי הן חרותות בזיכרונו בצורה מפורטת. אבל עבור הציבור הרחב, פרטים אזוטריים יותר הם קרקע פוריה לבלבול קולקטיבי.
ראוי לציין שיש אנשים שנמשכים להסברים אקזוטיים יותר של אפקט מנדלה. תיאוריות על יקומים מקבילים שמתערבבים, מסעות בזמן שמשנים פיסות עבר, או ניסויים מדעיים מסתוריים (אפילו יש שהאשימו את מאיץ החלקיקים הגדול CERN ב"ערעור המציאות") – כל אלו צצים בדיונים על התופעה. אולם הקהילה המדעית מדגישה שאין צורך בשבירת חוקי הפיזיקה כדי להסביר את אפקט מנדלה. ההסברים הפסיכולוגיים והנוירולוגיים מספקים בהחלט: הם מראים כיצד זיכרון אנושי, יחד עם דינמיקה חברתית, יכולים ליצור בבירור מצב שבו רבים חולקים את אותה טעות. כפי שאמר אחד החוקרים, אנשים לעיתים מעדיפים לדבוק בהסבר על-טבעי או קונספירטיבי כי קשה להם להכיר בכך שהזיכרון שלהם פשוט אינו מושלם. אנחנו נוטים לתת אמון רב בזיכרונותינו – הם הרי הבסיס לתחושת הזהות והחוויות שלנו. לגלות שמשהו ש"זכרנו" לא קרה מעולם זה קצת מערער, ולכן מפתה לחשוב שאולי המציאות היא שהתבלבלה, לא אנחנו. אך עד כמה שהרעיון הזה משעשע, חשוב לזכור שהמוח שלנו הוא אמן באשליות ובראיות כוזבות, ולא פעם הטריקים מגיעים ממנו ולא מממד נסתר במציאות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של דבר, אפקט מנדלה הוא תזכורת מרתקת לכמה הזיכרון האנושי גמיש וניתן להשפעה. מה שנדמה לנו כזיכרון ברור ומוחשי יכול להתברר כמוטעה — ואנחנו אפילו לא נהיה חריגים בכך. החדשות הטובות הן שבדרך כלל השגיאות הללו אינן מזיקות, והן אפילו יכולות להיות משעשעות וללמד אותנו ענווה זהירה. עם זאת, במקרים מסוימים הבנה של אפקט מנדלה חשובה: למשל, בתחום המשפט, ידוע שכמה עדי ראייה יכולים לטעות יחד בזיהוי משום שהשפיעו זה על זה – תופעה דומה של זיכרון קבוצתי משובש. לכן, כדאי שנתייחס אל זיכרונותינו בביקורתיות בריאה, במיוחד כשמדובר בפרטים או במידע שעבר "מפה לאוזן". אפקט מנדלה מלמד אותנו שלפעמים, גם אם כולם בטוחים שמשהו קרה – זה לא בהכרח אומר שהוא באמת קרה.
מקורות:
Caitlin Aamodt, "Collective False Memories: What's Behind the 'Mandela Effect'?", Discover Magazine, Feb 2017
Joe Phelan, "What is the Mandela Effect? And have you experienced it?", Live Science, Dec 2021
Henry L. Roediger III & K. Andrew DeSoto, "Recognizing the Presidents: Was Alexander Hamilton President?", Psychological Science 27(5), 2016
הצגת כל התגובות