מודל חמשת השלבים: המסע הרגשי של העם במלחמה | ניתוח פסיכולוגי מרתק

מתחילת המלחמה, מלווה עם ישראל משפחה יקרה שהפכה למפורסמת בנסיבות טראגיות - משפחת ביבס, האם שירי ובניה אריאל וכפיר - שנחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז, בעוד האב ירדן נחטף בנפרד משטחי הקיבוץ. לאורך כל חודשי המלחמה, הם נכחו בתפילות, במחשבות ובדאגות של כולנו.

מודל חמשת השלבים

בשנת 1969 פרסמה אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית אמריקאית ממוצא שוויצרי, את "מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן". קובלר-רוס שהייתה נערה צעירה באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, מתארת כיצד ביקור שערכה במחנה הריכוז מיידאנק שבפולין גרם לה להתחיל להתמודד עם שאלות של מוות, אובדן ואכזריות.

את מודל חמשת השלבים היא ניסחה בתקופה בה חיה ופעלה בארה"ב, מתוך עבודה רבת שנים עם חולים סופניים ובני משפחותיהם אותם ליוותה מרגע קבלת הידיעה על מצבם ועד להשלמה עמו. 

במקרה שלנו, כעם, אין מדובר בחולים סופניים חלילה, אלא באומה שחטפה 'כאפה' עצומה, כזו שלא קרתה עשרות שנים. כאשר אין מדובר באירוע נקודתי שהסתיים, אלא באירוע מתגלגל ומתמשך עד היום במאבק על חיי כל חטוף וחטוף, והדאגה לשלומו ולבריאותו.

כאשר לצד החשש בשורות קשות בעתיד, עם ישראל עדיין לא עיכל את הטבח הנורא בשמחת תורה, על כל רגעיו האיומים, כשבעצם החיים השלווים פסקו באותו בוקר ב06:29, ומאז עם ישראל מנסה לשוב לשפיות ההיא, והדרך לשם - מעניינת מאוד.

שלב 1 - הכחשה ובידוד: "לא, זה לא יכול להיות"

על פי המודל, בשלב זה החולה ובני משפחתו לא מאמינים לקבלת הבשורה על הסוף המתקרב, ובדרך כלל משוכנעים שנפלה טעות. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות, והיא תגובה אנושית טבעית במצבי קיצון מעין אלו.

על פי התזה של קובלר-רוס תגובה זו היא מעין "בולם זעזועים" לו האדם זקוק עם קבלתה הראשונית של הידיעה הקשה. ההשהייה שבתגובת ההכחשה מאפשרת לאדם פסק זמן בו הוא יכול לאסוף את עצמו ולגייס כוחות.

ובמעבר אלינו: נעזוב לרגע את ההלם והשיתוק שאחז במדינה בשבועות הראשונים שלאחר הטבח, כולנו חווינו את רגעי ההכחשה: "זה לא יכול להיות", אם זה כשהתבררו ממדי האסון ואם זה עד היום כשמתבררים פרטים חדשים. קודם כל הכחשה טוטאלית.

נתקדם.

שלב 2 - כעס: "למה דווקא אני?"

על פי המודל, מרבית האנשים לא יכולים להמשיך להתכחש לאורך זמן לבשורת המוות המתקרב או לידיעה כי אהובם איננו עוד, וכך ההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. תגובת הכעס לרוב מופנית החוצה, מוטחת לכל עבר, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה.

ובמעבר אלינו: אוהו כמה אדי כעס יש באוויר. על החמאסניקים הנאצים, על העזתים, על הקונספציה, על ההתנתקות מגוש קטיף ואפילו על אוסלו, על הממשלה, על הדרג הצבאי, על כל מי שהתרשל באותו יום שחור. וכן, הכעס הוא חלק מעיבוד הרגשות והתחושות בכדי להקל על הנפש.

שלב 3 - מיקוח: "אני אעשה הכל, רק תן לי עוד כמה שנים..."

על פי המודל, שלב זה מאפיין בעיקר חולים סופניים אשר מתמודדים עם בשורת המוות המתקרב ונדרשים לקבל את האפשרות של אובדן המתרחש בהדרגה, ופחות נפוץ בתהליכי אבל על אובדן שכבר התרחש. בשלב המיקוח החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ דרך התמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע.

ובמעבר אלינו: קשה לשים את האצבע על תחושות מיקוח שנפוצו, (כאשר על פי המודל הדגש הוא שמדובר במיקוח חסר תועלת במצבים אבודים, ולשמחתנו אנו לא במצבים כאלה), אם כי אולי ניתן להסביר אי אלו אנשים שמוכנים 'למכור הכל' (כולל העתיד הקיומי של ילדיהם) בשביל להחזיר את כל החטופים, (נדגיש: אין שאלה על החובה להשיב את כל החטופים, השאלה היא על הדרך) - כתוצאה מ'תחושת המיקוח'.

שלב 4 - דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לחיות?"

על פי המודל, בשלב זה תחושה חריפה של אובדן, המשתנה בחומרתה מאדם לאדם, מחליפה את הכעס ואת ניסיונות המיקוח. תחושת האובדן לרוב מלווה במחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, והיא מסייעת לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה.

ובמעבר אלינו: אוי הדיכאון. בעוד החלק האמוני בעם מתעל את רגשותיו לחיזוק באמונה, בתפילה ובמעשים טובים, אלו שעדיין רחוקים - "טובלים" בדיכאון ובתחושת חידלון, כפי שמשתקף בחלק מהתקשורת ובציטוטים שונים מבכירים לשעבר בצמרת המדינה.

שלב 5 - קבלה: "יהיה בסדר, אני אהיה בסדר" 

לפי המודל, אם הסתייע בידו של האדם לעבור בתמיכת הסביבה את שלבי ההתמודדות הקודמים - יופיע בסופו של דבר שלב הקבלה וההשלמה. בשלב זה האדם מוותר על המאבק נגד הגורל ועל חשבונות העבר שלו עם אחרים ועם הסביבה. החולה או המתאבל מסוגל כעת לבטא את מגוון הרגשות שחווה בשלבים הקודמים, תוך השלמה עם סופיות החיים ופרידה מהאדם היקר לו.

ובמעבר אלינו: קשה לומר שקיבלנו והשלמנו עם מה שעברה המדינה. על אף החזרה לשגרה כביכול, הפצע בלבבות העם עדיין מדמם, וימשיך לדמם, כל עוד אחינו נתונים בצרה ובשביה, תוך תפילה ותקווה כי ישובו במהרה, החיים למשפחותיהם והחללים לקבר ישראל.

השלבים כתנאי להחלמה

בניגוד לפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד, שטען כי בשלבי האבל חובה לעבור שלב מסוים בשביל להתקדם לשלב הבא, קובלר-רוס טענה שהשלבים לא חייבים להתקיים לפי הסדר, וכן לא כל השלבים מתקיימים אצל כולם. עם זאת, לטענתה לפחות שניים מהשלבים מתקיימים אצל כל אחד במצבי אסון.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם.