חוששים משכחה? אפשר להפסיק, היא טובה לבריאות

דמיינו עולם שבו כל פרט שאי פעם נתקלתם בו נחרט במוחכם ללא מחיקה. כל שיחה שאתם מתחרטים עליה, כל דחייה שחשתם, כל פעם שיצאתם עם בגד בצורה מרושלת בגלל שלא שמתם לב — הכל עומד בבהירות במוחכם, ממה שאכלתם לארוחת בוקר בשבוע שעבר ועד לרגעים שמביאים לכם את האושר הגדול ביותר. זהו עולם של כאוס מוחלט שיכול להביא אומללות רבה.

אין צורך להסתמך רק על התפלספות תיאורטית. הודות לקסם הגנטי המופלא המתרחש בכל לידה, היו לנו כמה אנשים בעולם שאינם מסוגלים לשכוח דבר.

סולומון שרשבסקי, איש בעל זיכרון מופלא ממוצא רוסי שנחקר על ידי הנוירופסיכולוג אלכסנדר לוריה, יכול היה לזכור רשימות של מספרים שרירותיים, מילים והברות חסרות משמעות בזיכרון מושלם, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר. מאז אף ניתנה לתופעה שם והיא נחקרה בהרחבה, היפרתימזיה, תופעה שהלוקים בה מדווחים על חוסר יכולת לשכוח אפילו את הפרטים הכי שגרתיים של חייהם היומיומיים.

במבט ראשון, זה נשמע כמו כוח-על. אבל רבים מהם מתארים זאת כמתיש, מסיח דעת, ומעיק רגשית. כפי שרבקה שארוק, אישה ממוצא אוסטרלי הלוקה בתופעה אומרת: "רוב האנשים קוראים לזה מתנה, אבל אני קוראת לזה נטל. אני מריצה את כל חיי בראש שלי בכל יום, וזה משגע אותי."

מדוע טוב לשכוח

מה שרוב האנשים מפספסים לגבי שכחה הוא שזו אינה תקלת תכנון, באג במערכת. זו תכונה מכוונת.

למעשה, היכולת לשכוח היא יסודית ללמידה. היא מה שנותן לנו מיקוד, מדגיש את הנקודה הנכונה מתוך הרעש שמסביב, ומאפשר למוח לקבוע מה חשוב ביותר בהתחשב בהקשר שבו אנו נמצאים.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות טוענים כי שכחה היא תהליך פעיל המערב אזורי מוח כמו ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי העוזרים לנו לנהל את זרימת המידע פנימה והחוצה. שכחה אינה כישלון של הזיכרון שלנו אלא יותר אופטימיזציה של הזיכרון.

וכאן אנו פוגשים את המושג האינטואיטיבי הנפלא של 'עקומת השכחה'. העקומה תוארה לראשונה על ידי הרמן אבינגהאוס בסוף המאה ה-19, שהמבחנים העצמיים שלו על זכירה עוררו תובנות רבות אצל החוקרים. למעשה, עקומת השכחה עוקבת אחר כמה מהר אנו מאבדים מידע לאורך זמן ללא שאנו דואגים לשמר אותו.

תוך שעות ספורות מלמידת משהו חדש, אנו מתחילים לשכוח אותו. בהתחלה במהירות, ואז לאט יותר עם הזמן. התובנה המרכזית של אלה שעקבו אחרי אבינגהאוס היא שעקומה זו אינה קבועה. להיפך, זה משהו שאנחנו יכולים לעצב מחדש, תכונה שאנחנו יכולים לכוונן בעצמנו, ופה ישנה בשורה גדולה.

כיצד שילוב נושאים יכול לעזור לך ללמוד

אחת הדרכים היא שיטת השילוב (Interleaving). במחקרי זיכרון, שילוב פירושו פעולה של ערבוב נושאים שונים או סוגי בעיות במהלך לימוד או אימון, במקום להתמקד בנושא אחד בכל פעם (שיטה הידועה כ"בלוקים").

חשבו על זה כאימון צולב למוח שלכם. במקום להתעמק במיומנות או נושא בודד, אתם קופצים ביניהם — מתמטיקה, היסטוריה, שפה, תכנות — ובכך המוח שלכם הופך טוב יותר בזכירת כל אחד מהם.

מחקרים הראו שוב ושוב ששילוב משפר שמירה לטווח ארוך והעברת ידע. לדוגמה, מחקר משנת 2008 שנערך על ידי המחקרים רוהרר וטיילור מצא שסטודנטים שתרגלו בעיות מתמטיקה בשיטת השילוב קיבלו ציונים גבוהים משמעותית במבחנים מאוחרים יותר מאשר אלה שהשתמשו בתרגול מסורתי ממוקד נושא אחד. שילוב של נושאים שונים יוצר "קושי רצוי" שבו הכל מרגיש קשה יותר ברגע נתון, אך זה מוביל לחיזוק הזיכרון וזיהוי דפוסים טוב יותר.

אחת הסיבות ששילוב עובדבלמידה היא בגלל שהוא משקף ביתר דיוק את הדרך שבה המוחות שלנו נתקלים בבעיות בחיים האמיתיים. החיים לא מציגים אתגרים בקטגוריות מסודרות, וגם לא מציגים אותם ללמידה של שמונה שעות ברצף עם הפסקה לשירותים וארוחת צהריים באמצע. המוח שלכם משתוקק לחוויות למידה המאפשרות לו לזהות דפוסים, להבדיל בין מושגים, ולבחור את הכלי הנכון ללא תיקייה מסומנת בבירור, החיים גמישים ודינמיים.

ואולי במילים אחרות, פילוסופיות יותר: שילוב עובד כי שכחה עובדת.

כאשר אתם חוזרים למושג שכמעט, אך לא לגמרי, שכחתם, עליכם לעבוד קשה יותר כדי לשלוף אותו. אותה שליפה מחזקת את הזיכרון, מקודדת אותו עמוק יותר. כאילו ששכחה יוצרת את המתח שהלמידה צריכה כדי להתיישב במקומה. כמו שריר שכשהוא נמתח הוא כואב וכשממשיכים לאמץ אותו יש תחושה שהוא נקרע כשלמעשה הוא נבנה מחדש, טוב יותר.

איך לשכוח בצורה בריאה?

אז מה כל זה אומר עבור המוח?

זה אומר שעלינו להקדיש פחות זמן באובססיה ללמידה של עוד ועוד דברים ויותר זמן לחשיבה על כיצד לתת לדברים לשקוע. עלינו לתכנן את שגרות הלימוד שלנו, ואפילו את חיינו היומיומיים, סביב הפסקות, החלפת נושאים, וחזרה לרעיונות לאורך זמן.

שלבו קריאה עם שיחה, דברו על הספר שאותו אתם קוראים. שלבו צפייה עם כתיבה. שלבו קליטה פסיבית עם שחזור פעיל בפה. לומדים לקראת בחינה? תעשו הפסקה לנגן כמה דקות או לשמוע מוזיקה מתוך התבוננות.

והכי חשוב, עלינו להפסיק להתייחס לשכחה ככישלון.

אם אתם סקרנים לגבי דברים רבים, אם אתם חוקרים כל הזמן, נכנסים לרעיונות חדשים ואז ממשיכים הלאה, אתם כנראה תשכחו הרבה. זו הנקודה. המוחות הבהירים ביותר שוכחים לעתים קרובות יותר ממה שאחרים למדו אי פעם כי הם בתנועה מתמדת, מתווסף עליהם ידע כל הזמן.

אך חשוב שלא נתבלבל בין צבירה לחוכמה. בואו לא נמדוד זיכרון לפי מה שנשאר תקוע בראש אלא לפי כמה ביעילות אנחנו יכולים לחזור למה שחשוב, כמה הוא נגיש לנו. למידה אינה מחסן, והמוח אינו אגרן.

במקום זאת, פעולת הלמידה היא מעין ריקוד שבו עלינו לצפות לכשל בצעד או שניים. ושכחה, כאשר מבינים אותה כראוי, היא קצב התוף ששומר על הקצב.

אז כן, כך תוכלו להבנות את הזיכרון בצורה טובה. עשו זאת באופן אסטרטגי. השתמשו בשילוב כדי לתת לסקרנות שלכם לנשום, לקפוץ, להתמתח, ולחקור מקומות שאתם יכולים בשמחה לשכוח מאוחר יותר.

תנו לשכחה להיות כוח-העל שלכם. ואל תפחדו לשכוח דבר חשוב, כך בסופו של דבר תוכלו להרגיש שמחה כשתגלו אותו מחדש. לא קרה לכם שכשנזכרתם לאחר תקופה נותר הזיכרון חרוט טוב יותר בראשכם מבתחילה? קרה לכם. בטוח. ואם אתם לא זוכרים, כנראה שכחתם. אבל לא נורא....

ד"ר ט. אלכסנדר פוטיו מלמד בהרווארד והוא מומחה לביצועים ארגוניים החוקר כיצד אנשים וארגונים פורחים באמצעות סקרנות, טווח, ומנהיגות מונחית מטרה.