כשלא יודעים שלא יודעים: למה הבורות בטוחה בעצמה? | אפקט דאנינג-קרוגר והשפעתו על חיינו

בשנת 1995 אירע בפיטסבורג, ארה"ב, אחד ממקרי השוד התמוהים בהיסטוריה: גבר נכנס לשני בנקים וביצע שוד לאור יום בלי לחבוש מסיכה או לכסות את פניו. הוא לא טרח להסתיר את זהותו – למעשה, הוא מרח מיץ לימון על פניו מתוך אמונה שהדבר יהפוך אותו לבלתי נראה למצלמות האבטחה (בדיוק כפי שמיץ לימון משמש כדיו סתרים). כצפוי, מצלמות הבנק תיעדו אותו בבירור, והוא נתפס בתוך זמן קצר. כאשר הראו לו את סרטי האבטחה, הגנב ההמום מלמל: "אבל שמתי מיץ!" – הוא באמת האמין שהוא בלתי נראה.

כשהביטחון גובר על ההיגיון: השפעה על קבלת החלטות

אנחנו רוצים לחשוב שהחלטות חשובות מתקבלות על סמך ידע, ניסיון ושיקול דעת. אבל אפקט דאנינג-קרוגר מלמד שלא פעם הביטחון העצמי גובר על ההיגיון – במיוחד אצל מי שאין להם מספיק ידע. אנשים שלא באמת מבינים מצב או תחום מסוים עלולים להיות המשוכנעים ביותר שהם צודקים, כי הם לא מודעים ל"חורים" בהבנתם. כך, למשל, מנהיגים ומקבלי החלטות בהיסטוריה שילמו מחיר כבד על יהירות שנבעה מבורות.

אחת הדוגמאות המצוטטות היא הקולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, שיצא לקרב ליטל ביגהורן בשנת 1876 מלא ביטחון יתר ביכולתו להכניע את שבטי הילידים – ובסופו של דבר הוא וכל חייליו נפלו בקרב מכריע (אירוע שזכה לכינוי האירוני "עמידתו האחרונה של קסטר"). קסטר ככל הנראה העריך הערכת יתר את כישורי הפיקוד שלו ואת המודיעין שברשותו, והמעיט בערכו של האויב – טעות קלאסית של מנהיג שלא ידע שהוא לא יודע מספיק. דוגמאות מסוג זה מופיעות לאורך ההיסטוריה, מרמת מפקדי צבא ועד מנהיגים פוליטיים שקיבלו החלטות הרות גורל תוך הגזמה בהערכת ההבנה שלהם את המצב.

גם בחיי היומיום, הטיית דאנינג-קרוגר יכולה לגרום לאנשים לקבל החלטות אישיות שגויות. למשל, אדם עלול להחליט להשקיע את כספו במניות מסוכנות או במיזם עסקי כושל מפני שהוא משוכנע שהוא "מומחה להשקעות" אחרי שקרא כמה כתבות – בזמן שבפועל חסר לו ידע פיננסי בסיסי. מחקרים אכן מראים כי בתחום הפיננסים רבים נופלים בפח הזה: בסקרי משקיעים, 88% מהמשקיעים דירגו את עצמם כטובים יותר מהממוצע – דבר שסטטיסטית בלתי אפשרי בעליל. ביטחון היתר הזה עלול לעודד נטילת סיכונים מופרזים והחלטות כלכליות גרועות.

באופן דומה, נהגים רבים (כולל כאלה עם רקורד בינוני ומטה) משוכנעים שהם נוהגים "יותר טוב מרוב הנהגים האחרים", מה שעשוי לגרום להם לנהוג בחוסר זהירות. במקרים כאלה, אדם לא יטרח להתייעץ עם מומחים או ללמוד עוד לפני קבלת החלטה – כי הוא בטוח שהוא כבר יודע הכול. התוצאה יכולה להיות הרת אסון, בין אם זו תאונת דרכים שניתן היה למנוע או כישלון עסקי שהיה צפוי מראש.

חשוב להבין שאפקט דאנינג-קרוגר אינו אומר שרק "טיפשים" מקבלים החלטות שגויות. למעשה, כולנו עלולים ללקות בהטיה הזו במידה מסוימת. לכל אדם יש תחומים שבהם הידע שלו מוגבל מבלי שיידע זאת, ולכן גם אנשים אינטליגנטים עשויים לפעמים להפריז בהערכת ההבנה שלהם בסיטואציות לא מוכרות. המפתח הוא מודעות: ברגע שמבינים את קיומו של ההטיה, קל יותר לעצור ולשאול – האם אני באמת מבין את הנושא? אולי כדאי לשמוע עוד דעות או לבדוק שוב את הנתונים? בלימה קטנה של הביטחון העצמי המופרז ברגע הנכון יכולה למנוע החלטות נמהרות ושגויות. בפועל, כמובן, קל יותר לומר מלעשות – וכבר אמרנו שהבעיה היא שדווקא מי שיודע הכי פחות לא מודע לכך...

תלמידים שמעריכים שהם "יודעים הכול": ההשפעה בחינוך

תחום החינוך הוא "שדה ניסוי" טבעי לאפקט דאנינג-קרוגר. כל מורה יכול לזהות את התופעה: אחרי מבחן או מטלה, התלמידים החלשים ביותר לעיתים קרובות משוכנעים שהלך להם מצוין – עד שהתוצאות מגיעות. דאנינג וקרוגר הראו זאת באופן מובנה בניסויים שלהם. הם נתנו לכמה עשרות סטודנטים סדרת מבדקים שבדקו הומור (יכולת לזהות כמה בדיחה מצחיקה), חשיבה לוגית ושאלות בדקדוק. לאחר כל מבחן, ביקשו מהסטודנטים להעריך עד כמה הצליחו – גם בציון הגולמי וגם ביחס לאחרים בכיתה.

התוצאות היו חד-משמעיות: מי שהיו ברבעון התחתון בהישגים הפריזו מאוד בהערכת הביצועים שלהם. למשל, למרות שהם בפועל היו סביב האחוזון ה-12 (כלומר בטופ של התחתית), הם העריכו שהם קרובים לאחוזון ה-62 – מעל הממוצע! במילים אחרות, הכישלון שלהם "עיוור" אותם עד כדי כך שהם חשבו שהצליחו לא רע בכלל. לעומת זאת, הסטודנטים המצטיינים (ברבעון העליון) נטו דווקא להמעיט בערך עצמם – רבים מהם חשבו שטעו יותר ממה שבאמת טעו. החוקרים אף ציינו שהמצטיינים ידעו שהצליחו מעל הממוצע, אבל מפני שהמבחן היה להם קל, הם שיערו שאולי גם לרבים אחרים הוא היה קל – ולכן הניחו שדרגת הצלחתם קרובה יותר לממוצע מכפי שהייתה בפועל. כך מתקבל פרדוקס משלים: הטובים נוטים להיות צנועים מדי, והגרועים בטוחים שהם מצוינים.

דימוי פופולרי של אפקט דאנינג-קרוגר מציג אותו כגרף בצורת הר גבוה ואז עמק: כשאדם מתחיל ללמוד נושא חדש, לעיתים קרובות הוא חווה זינוק בביטחון העצמי – אחרי התנסות ראשונית הוא מרגיש ש"עלה על זה" ומהר מאוד מדמיין שכבר הבין הכול. זה השלב שמכונה בהומור "פסגת הר הטיפשות" (Mount Stupid). אך ככל שהוא לומד עוד, הוא מגלה שהנושא מורכב מכפי שחשב – ואז מגיע צניחה חדה בביטחון אל "עמק הייאוש", שם הוא מבין את עומק הבורות שלו. משם, עם התמדה בלמידה, רוכשים בהדרגה מומחיות אמיתית והביטחון עולה שוב – אבל הפעם בצורה מציאותית ומתונה יותר, עד לרמה של מומחה אמיתי (הרחק מתחת ל"פסגת הטיפשות" ההתחלתית).

בכיתה, משמעות הדברים היא שתלמידים חלשים לרוב אינם מודעים לחולשותיהם. בלי משוב חיצוני, הם באמת חושבים שהם תפסו את החומר – ולכן ייתכן שלא ישקיעו מאמץ נוסף בלמידה, לא יבקשו עזרה, ולא יבינו מה לא הבינו. זאת בעיה כפולה: גם ציוניהם נפגעים, וגם הפידבק השלילי מפתיע אותם כל פעם מחדש ("הייתי בטוח שכתבתי מבחן מעולה, איך קיבלתי נכשל?"). מן הצד השני, התלמידים הטובים מאוד לעיתים חווים את ההפך – תסמונת ה"מתחזה" בלמידה – הם נלחצים שלא בצדק וחוששים שלא הצליחו, כי הם מודעים לכל הפרטים הקטנים שאולי לא ענו מושלם.

שתי התופעות מזיקות: הראשונים סובלים מקיפאון ואי-שיפור כי הם לא רואים את בעיותיהם, והאחרונים סובלים מסטרס מיותר. מה אפשר לעשות? מורים ומחנכים כיום מנסים להתמודד עם אפקט דאנינג-קרוגר באמצעות הגברת המודעות והמשוב. מתן פידבק ברור ומפורט לתלמידים, עידוד של הערכה עצמית מציאותית (למשל באמצעות מטלות רפלקטיביות שבהן התלמיד צריך לזהות את החזקות והחלשות שלו), ואף לימוד ישיר של עקרונות מטא-קוגניטיביים – כל אלה יכולים לסייע.

מחקרים מצאו, למשל, שלאחר שהסטודנטים בניסויים של דאנינג וקרוגר קיבלו משוב וראו את התשובות הנכונות, הם יכלו לבצע הערכה עצמית מעט טובה יותר; ובפועל, שיפור אמיתי בידע ובמיומנות הוא התרופה הטובה ביותר לביטחון שווא. ככל שאדם לומד ומתנסה יותר, כך הוא נהיה מודע למה שעדיין אינו יודע – ובכך דווקא נעשה צנוע ופתוח יותר ללמידה נוספת.

בין מדע לבורות: כשכל אחד נהיה "מומחה"

בעידן האינטרנט, כשמידע (וגם מידע כוזב) זמין בלחיצת כפתור, אפקט דאנינג-קרוגר מקבל ביטוי משמעותי באופן שהציבור תופס מדע ומומחים. לא פעם אנו רואים אנשים ללא הכשרה מדעית משוכנעים שהם מבינים סוגיה מורכבת יותר טוב מהמומחים שעסקו בה כל חייהם. הם קוראים כמה מאמרים פופולריים או פוסטים ברשת, צופים בסרטון – ומיד מרגישים שהם "פיצחו את השיטה" ושכל המדענים טועים או משקרים. דוגמא בולטת מהשנים האחרונות היא תנועת מתנגדי החיסונים (קבוצה הקיימת עוד לפני עידן חיסוני הקורונה, הם מתנגדים לכל חיסון באשר הוא). למרות שקיים קונצנזוס מדעי שחיסונים בטוחים ויעילים, יש קבוצה קטנה אך קולנית של אנשים המשוכנעים שהם גילו "אמת נסתרת" שלפיה חיסונים מסוכנים.

מחקר שנערך בארה"ב ניסה לבדוק את הקשר בין הידע בפועל של אנשים בנושאי בריאות, לבין הביטחון שלהם שהם יודעים יותר טוב מהמומחים. בסקר השתתפו 1,310 איש ונמצא שאלה מהם שהייתה להם הכי פחות הבנה בנושא אוטיזם (למשל לא ידעו מה אומרות העובדות הבסיסיות, והאמינו במיתוסים כוזבים) היו דווקא המשוכנעים ביותר שהם "יודעים את הנושא" ברמה הגבוהה ביותר. למעשה, 36% מהנשאלים בסקר טענו שהם יודעים יותר מרופאים בנושא הגורמים לאוטיזם, ו-34% אף גרסו שהם מבינים יותר ממדענים מומחים! אותם בעלי ביטחון עצמי מופרז היו, כאמור, בעלי ידע דל ביותר בנושא, ונטו לאמץ מידע שגוי ממקורות לא אמינים.

לא מפתיע לגלות שאותה קבוצה גם התנגדה יותר למדיניות חיסונים, הביעה סקפטיות כלפי רופאים, ואף הייתה מוכנה להסתמך על ידוענים וסלבריטאים לקבלת החלטות רפואיות במקום על מומחים מקצועיים. זה בדיוק השילוב המסוכן של בורות וביטחון עצמי: אדם שלא מבין ברפואה חושב שבקצת "מחקר אינטרנטי" הוא נעשה מומחה גדול, והוא דוחה את עצות הרופאים – מה שעלול להוביל אותו להחלטות בריאותיות מסוכנות לו ולסביבתו.

תופעות דומות מופיעות גם בתחום שינוי האקלים, חקר כדור הארץ ועוד. למשל, ישנם "מכחישי אקלים" שטוענים בביטחון שההתחממות הגלובלית היא קנוניה, תוך התבססות על הבנה שגויה של הנתונים המדעיים. לעיתים הם יצטטו גרפים או מחקרים (שלא תמיד הבינו כהלכה) ויצרו רושם שיש להם ידע רב, בזמן שמדעני אקלים אמיתיים עם שנים של מחקר מנסים לשווא לשכנע אותם שהם טועים.

גם תיאוריות קונספירציה כמו "הארץ השטוחה" פורחות על קרקע דומה: אנשים מפרשים בעצמם תצפיות ומידע מבלי להבין את המדע מאחוריהם, ומגיעים למסקנות שגויות אך משוכנעים שכל נאס"א טועה והם צודקים. ניתן לומר שהיום אפקט דאנינג-קרוגר מקבל תהודה ברשתות החברתיות – אנשים מבלבלים בין גוגל לידע אקדמי, ומרגישים שאם קראו כמה מקורות (לא תמיד אמינים) יש להם בסיס לערער על מומחים. הדבר יוצר אתגר של ממש בתחום תקשורת המדע: איך משכנעים מישהו שבטוח שהוא כבר יודע את כל התשובות, להקשיב למומחה שבאמת למד את הנושא לעומק? אין תשובה קלה. חוקרי תקשורת ממליצים לנסות דיאלוג פתוח וסבלני ולספק הסברים בגובה העיניים, בתקווה לשתול ספק בריא אצל מי שבטוחים יותר מדי בעצמם.

מנגד, יש גם מקום לאופטימיות: המודעות לאפקט דאנינג-קרוגר עצמה הולכת וגוברת בציבור. יותר אנשים שמעו על ההטיה ומוכנים לשקול שאולי מה שהם יודעים "בוודאות" אינו נכון. אפשר לראות דיונים ברשת שבהם מישהו מעלה טענה בביטחון רב, ואחרים משיבים לו: "שמע, יכול להיות שאתה קורבן דאנינג-קרוגר, אולי הדברים מורכבים משנדמה לך?" – במקרים מסוימים, ההערה הזו לבדה מעודדת אנשים לקחת צעד לאחור ולבדוק את עצמם. הכרה בהטיות שלנו היא צעד חשוב בדרך להתגברות עליהן, וזה נכון במיוחד בהקשר של ידע ומדע.

"אני יודע יותר טוב מהבוס": האפקט בעולם העבודה והעסקים

גם בזירה העסקית והארגונית, אפקט דאנינג-קרוגר עושה שמות. מנהלים ועובדים יכולים לסבול ממנו כאחד, והתוצאות נעות בין חוסר אפקטיביות בעבודה ועד כישלונות עסקיים צורמים. תופעת ה"ענווים המדומים" – אותם אנשים שלא יודעים הרבה אבל משוכנעים שיודעים הכול – מוכרת היטב למנהלי משאבי אנוש. לא מעט ארגונים מגלים שדווקא העובדים הפחות מיומנים אצלם הם אלה שמרבים להשוויץ בביצועיהם ולהפגין ביטחון עצמי גבוה, בעוד העובדים המוכשרים יותר נוטים להיות זהירים וצנועים.

לדוגמה, אנשי מכירות לעיתים מציגים תסמין מובהק של האפקט: ישנם כאלה המשוכנעים לחלוטין שיש להם כישורי משא ומתן וניהול לקוחות מהמעלה הראשונה – בעוד שבפועל נתוני המכירות שלהם גרועים למדי. הם יספרו לכל מי שמוכן לשמוע על הטקטיקות הגאוניות שלהם, אך הדוחות הכספיים מגלים סיפור שונה מאוד. באופן דומה, מנהלים בדרגים שונים יכולים ללקות בדאנינג-קרוגר: מנהל שמאמין שהוא מנהיג צוות דגול, בטוח שהוא יודע בדיוק כיצד להניע את עובדיו ולהוציא מהם את המיטב – אבל התוצאות בשטח מראות שהצוות מתפקד בצורה ירודה.

ראינו חברות שבהן מנהלים הכריזו בביטחון על לוחות זמנים בלתי סבירים לפרויקטים, או התחייבו ליעדי מכירות לא ריאליים, משום שהיו שבויים באשליית יכולת יתר. אותם מנהלים פשוט לא הבינו עד כמה התוכניות שלהם מנותקות מהמציאות. התוצאה במקרים כאלו יכולה להיות הרסנית: פרויקטים נכשלים, מוצרים יוצאים באיחור ובאיכות ירודה, לקוחות מתוסכלים, והחברה עלולה לאבד כסף ומוניטין. במילים אחרות, כשמי שאמור לתכנן ולקבל החלטות לא מודע למגבלותיו – הארגון כולו משלם מחיר.

התמודדות עם עובדים ומנהלים הלוקים באפקט דאנינג-קרוגר היא אתגר לא קטן. אנשי משאבי אנוש מדווחים שמתן משוב לאנשים כאלה הוא קשה במיוחד. עובד או מנהל שבטוח שיש לו ידע עצום וביטחון ללא סדק, יגיב בשלילה – אפילו בעוינות – לביקורת בונה. כפי שתיאר זאת מומחה HR אחד, "לתת משוב אמיתי לאדם שחושב שהוא יודע־הכול זו משימה כמעט בלתי אפשרית". פעמים רבות, עובד כזה יבטל את המשוב בטענה ש"המנהל בכלל לא מבין את העבודה כמוני" או שהביקורת "קטנונית ולא נכונה". יותר מזה – במהלך הכשרות והדרכות פנימיות, עובדים בעלי ביטחון מופרז עשויים להפריע לתהליך הלמידה משום שהם משוכנעים ש"אני יכול להעביר את ההדרכה הזו בעצמי, אין לי מה לחדש כאן". בכך הם פוגעים לא רק בלמידה שלהם, אלא גם בזו של עמיתיהם.

כדי להתגבר על הבעיה, ארגונים נוקטים גישות יצירתיות שונות: החל בזיהוי מראש של עובדים עם "עודף ביטחון עצמי חסר בסיס" ושילובם בתוכניות חניכה אישית, דרך סדנאות שמטרתן לפתח מודעות עצמית והקשבה (למשל, להציב מנהל בסיטואציה שבה עליו לבצע משימה בתחום שאינו מכיר – כדי שילמד איך זה לא לדעת ולהעריך יותר את הידע של אחרים), ועד לעידוד תרבות ארגונית שבה מותר לטעות ומותר לא לדעת. בארגונים עם תרבות של פתיחות, קל יותר לאנשים לומר "אני לא מומחה בזה, כדאי שנתייעץ" מבלי לחוש שיוערכו פחות – וכך להימנע מהחלטות שגויות מתוך העמדת פנים של ידע.

אגב, מעניין לציין שבתחום העבודה קיים גם ההיפוך: תסמונת המתחזה. זו התופעה שבה אנשים מוצלחים ומוכשרים דווקא מפחיתים בערך עצמם וחוששים שיגלו שהם "לא באמת טובים כפי שחושבים". כלומר, המומחים האמיתיים מרגישים לפעמים שהם מתחזים, בעוד הבלתי-מומחים משוכנעים שהם עילויים – אירוניה פסיכולוגית שבאה להזכיר לנו עד כמה התפיסה העצמית שלנו יכולה להיות מוטה. שילוב של צניעות מצד מומחים וביטחון מופרז מצד חסרי ידע עלול לגרום לכך שדווקא הקולות הפחות מוצלחים ישמעו חזק וברור בארגון, בזמן שהמומחים מטילים ספק בעצמם ושותקים. מודעות לשני הקצוות האלו חשובה כדי לאזן את הדיון ולקבל החלטות מושכלות.

ממצאים, ויכוחים ומה הלאה – מבט מסכם

מאז פרסום המחקר המקורי ב-1999, נערכו עשרות ואולי מאות מחקרים שקשורים לאפקט דאנינג-קרוגר. חלקם אימתו את התופעה בתחומי ידע ומדינות שונות, וחלקם ניסו להסביר או לסייג אותה.

היו חוקרים שהציעו הסברים חלופיים. למשל, במאמר מ-2002 נטען שהאפקט אינו נובע בהכרח מ"חוסר יכולת מטא-קוגניטיבי" (כלומר כישלון של חסרי הידע להבין את מוגבלותם), אלא פשוט משילוב של שתי תופעות ידועות יותר: רגרסיה לממוצע והטיית ה"מעל הממוצע". רגרסיה לממוצע פירושה שהתוצאות הקיצוניות ביותר נוטות להתקרב לממוצע במדידות נוספות – במקרה שלנו, מי שקיבל ציון נמוך מאוד מוערך יתר על המידה (קרוב יותר לממוצע), ומי שקיבל ציון גבוה מאוד מוערך בחסר (גם כן לכיוון הממוצע). ואכן, כמעט כל אדם – לא רק חסרי ידע – נוטה לראות עצמו באור חיובי מעט יותר מהמוצדק. רובנו אוהבים לחשוב שאנחנו "טובים מהממוצע" בתחומים רבים. שני הגורמים האלה יחד יכולים לכאורה להסביר את התוצאות של דאנינג וקרוגר בלי להזדקק להטיה קוגניטיבית ייחודית.

המחלוקת הזו טרם הוכרעה סופית, אך היא מחדדת נקודה חשובה: יש רכיב של הערכת יתר כללית שקיים כמעט אצל כולם, ובנוסף יש כנראה רכיב מיוחד אצל חסרי ידע, שפשוט אינם מודעים להיעדר הידע. סקירה שיטתית מקיפה שפורסמה ב-2016 בחנה 53 מחקרים אמפיריים על הערכת-עצמי מול ביצוע בתחום אוריינות מידע (יכולת לחפש, להעריך ולהשתמש במידע). ברוב המכריע של המקרים אכן נמצא שאנשים עם ביצועים נמוכים העריכו את כישוריהם גבוה משמעותית מרמתם האמיתית – בדיוק כפי שאפקט דאנינג-קרוגר חוזה. במילים אחרות, גם אם יש באפקט הזה מרכיב סטטיסטי או תרבותי, בסופו של דבר התופעה של חסרי יכולת שלא מודעים לכך חוזרת שוב ושוב בתצפיות.

אז מה ניתן ללמוד מכל זה?

קודם כל, עלינו לדעת שאף אחד מאיתנו אינו חסין מהטיות קוגניטיביות, ואפקט דאנינג-קרוגר הוא אחת המשעשעות – והמטרידות – שבהן. הידיעה שאנשים בלתי מיומנים עלולים להיות בטוחים בעצמם יותר מהמומחים צריכה לעודד כולנו לטפח מידה של צניעות אינטלקטואלית. בפעם הבאה שאתם בטוחים לחלוטין במשהו, אולי עצרו לרגע ושאלו: האם אני באמת מבין את הנושא לעומק, או שייתכן שאני מפספס משהו? במקביל, אם אתם מרגישים חסרי ביטחון בתחום שאתם דווקא טובים בו, זכרו שגם זה עשוי להיות עיוות בהערכה העצמית – ושאחרים אולי רואים אתכם כמומחים יותר מכפי שאתם רואים את עצמכם.

אפקט דאנינג-קרוגר גם מספק תזכורת חשובה לערך של למידה מתמשכת וקבלת משוב. הדרך הטובה ביותר לצאת ממלכודת ה"בורות בביטחון גבוה" היא לנסות ללמוד עוד, להקשיב לאחרים – במיוחד למומחים אמיתיים – ולהיות פתוחים לתיקון טעויות. כפי שהראו דאנינג וקרוגר, ברגע שאדם רוכש אפילו קצת יותר מיומנות, הוא מתחיל לראות טוב יותר את הפערים בידע שלו. התקדמות זו, קצת אירונית, מורידה בהתחלה את הביטחון העצמי המופרז – אבל זו ירידה בריאה, כי רק ממנה אפשר לצמוח להבנה וביטחון מציאותיים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

לסיום, אפשר להתנחם בכך שטיפה ביטחון עצמי מופרזת אינה בהכרח רעה; למעשה, פסיכולוגים סבורים שמנגנון כזה עשוי אפילו להיות חיובי במידה מתונה, כי ללא ביטחון היינו מתקשים ליזום ולפעול. אך כמו בכל דבר – המינון והמודעות עושים את ההבדל. הכרה באפקט דאנינג-קרוגר היא צעד חשוב כדי שנוכל לצחוק קצת על חשבוננו, ובעיקר להמשיך ללמוד בענווה. כך נוודא שלא נהיה "הטיפשים שבטוחים שהם חכמים" אלא חכמים מספיק כדי לדעת איפה אנחנו עוד צריכים להשתפר.

מקורות:

המחקר המקורי של Kruger & Dunning משנת 1999;

סקירה פופולרית במכון דוידסון לידע מדעי;

כתבה באתר HR המסבירה את ההשלכות בניהול;

נתונים מסקר דעת קהל על חיסונים (Motta et al., 2018) ועוד.