רבי אברהם שלמה זלמן צורף מגדולי מחדשי הישוב האשכנזי בירושלים ואחד מן השדרי"ם היותר מפורסמים של יהודי ארץ ישראל. נודע כמי שהצליח להשיג בדרך לא דרך את את אותו אישור לשפץ את חצר חורבת רבי יהודה החסיד שכונתה בזמנו ‘חצר האשכנזים’ ממשנה למלך מחומד עלי פאשא.
רבי אברהם שלמה צורף נולד בקיידאן, ליטא, א' בסלו תקמ"ו (1785), לאביו ר' יעקב. למד תורה בשקידה כדרך טובי היהודים בליטא בזמן ההוא. נשא אשה ועסק במסחר והוסיף גם לשקוד על התורה את שנת לידתו תקו"ם (תקמ"ו) הוא ראה כרמז לכל ימי חייו ושאף לממש את ייעודו.
בשנת תקע''א יצאה שיירה של עולים פרושים מליטא אל עבר ארץ ישראל אליה הצטרף עם משפחתו ובדרך עמוסה טלטלות בעגלות וספינות מפרש קטנות עשה את דרכו ארצה וביום בהושענא רבה תקע"ב הגיעו לנמל עכו.
השם צורף לרב אשכנזי התקבל עקב השתלמותו במלאכת הזהב והכסף במשך נדודיו וכשבא לעיר צפת החל אף להתפרנס ממלאת הצופרות. את לשון הערבית למד במהרה עד שנעשתה גמישה בפיו ונתחבב על לקוחותיו ועל מכיריו, כיהודים כערבים, למד ולימד תורה ונהפך עד מהרה למנהיג העדה בצפת.
בשנת תקע"ב שהמגפה בצפת עשתה שמות מנער ועד זקן הוא ברח לירולשים ושם השתקע עד יום פטרתו.
אין כניסה לאשכנזים
באותם זמנים לא יכלו האשכנזים הירושלמים לבנות להם בית תפילה משלהם. עקב האיסור הגורף לאנשים אשכנזים להתגורר בעיר. רק במאמצים רבים עלה בידי ראשוני האשכנזים לשכור להם את ה"חזקה" על החצר, שלפנים היתה בה ישיבת ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים" וכוננו בה בית-תפלה, אבל הוכרחו להעמיד נערים שומרים בזמן התפלה, שיודיעו להם אם יתקרבו מושלמים אל הבנין, כדי שיספיקו להוציא את ספר-התורה בסתר לעזוב את הבית.
סלע המחלקות בין אשכנזים לספרדים בעיר באותה העת היה סביב התרומות מיהודי הגולה, כי כל קהילה חששה שמעתה ואילך התרמות ישוגרו לקהילה האחרת. ההשלנות מצד הספרדים על אשכנזים שהסתננו אל העיר היו רבות והמבוכה ששררה בכל רק בהשתדלות רבה הצליחו לישב את הסכסוך בדין תורה, בו היה הוא מנציגי האשכנזים, ואחרי שנקבע "מפתח'' מוסכם לחלוקת הכספים מאירופה חדל ריב-אחים זה מהיות מניעה לעלית יהודים מאירופה לירושלים.
אהוב על הבריות
רבי אברהם שלמה זלמן צורף הוא היה דוגמה למופת לשלום בין אשכנזים וספרדים בירושלים עד שבשנת תקע"ו שלחו אותו לאירופה בשליחות של שתי העדות. האשכנזים והספרדים, לאחר שהשפיע על שני הצדדים להשלים לטובת כולם.
בין שלל פעילות הענפה פעל לשחרר את חורבת ר' יהודה החסיד, שהערבים החזיקו בה על חשבון "החוב הידוע", הוא סילק את החוב וכך נסללה הדרך לבנות ולכונן מחדש בית-כנסת ובניני צבור נוספים לעדה האשכנזית.
עם השליט מוחמד עלי
כשכבש מחמד עלי מושל מצרים את ארץ-ישראל וסוריה מידי השולטן ובנו-חורגו איברהים פחה היה נציבו בירושלים, פחד לאכול תבשיל מושלמי בעיר מחשש הרעלה. יום אחד היו מביאים לו אוכל מאת אחד מחשובי העדה הספרדית ויום אחד מביתו, ובנו מרדכי היה המביא לפחה את ארוחתו על טס נחושת מיוחד, ששימש כעין "רשיון כניסה" לשליח. פעם הלך בעצמו להביא לפחה את ארוחתו, כדי לבקש ממנו הצלה ליהודי חברון, שהערבים המתמרדים זוממים להשמידם, והפחד, שלח צבא לרסן את המורדים. באותה תקופה ביקש מאיברהים פחה להוציא דבר-מלכות, שלפיו פטורים האשכנזים מהחוב של תלמידי ר' יהודה החסיד ויש להחזיר להם את החורבה הידועה בשם "דיר שכנאז". למטרה זו גם נסע למצרים ובעזרת קונסולי אוסטריה ופרוסיה השיג מאת מחמד עלי את דבר-המלכות המבוקש. בבירור משפטי לפני המופתי והקאדי הוכרה זכות היהודים על החורבה, והערבים שבנו חנויות על אדמתה הוכרחו להחזירן ליהודים תמורת פיצויים, ואז זרז את יהודי ירושלים לטהר את המקום משפך האשפה שנצטברה עליו בידי הערבים במשך דורות ויסד שם את בית המדרש "מנחם ציון''.
מקורות – השיבה לירושלים, אני’ לחלוצי הישוב, ועוד.