על עזבם את תורתי
מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם וגו'
אודות נבואת ירמיה מובא בגמרא בנדרים (פא) שלא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שלא ברכו בתורה תחלה
ידועים דברי הר"ן בשם רבינו יונה שכתב דדייק דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא דמשמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו.
וכתב בבית הלוי עה"ת פ' משפטים שביאר שהם היו סוברים הלימוד התורה אינו מצוה מצד עצמה רק עיקר מה שצריך ללמוד הוא כדי לידע איך ומה לעשות ובגמרא שנו שכל מצוה דאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה ומשו"ה לפי דעתם לא היו מברכין ברכות התורה דאינו גמר מצוה כי עיקר העשייה.
לימוד התורה כעונג הניגון
וביאר האלשיך הקדוש על פי משל נפלא:
מעשה במלך שהיה לו נגן שהיה מנגן לו בבית מלכותו והיה אמן נפלא במלאכת הנגינה ומדי יום ביומו היה שומעו המלך ומתענג עליו לאין שיעור ויהי היום והנגן הנ"ל עבר איזו עבירה חמורה של רציחה וספרו זאת למלך שיענישו אולם המלך ציווה לבל יגעו בו לרעה שוב לאחר זמן עבר עוד עבירה חמורה וסיפרו זאת למלך אולם גם כעת ציוה המלך לבל יענישוהו
עד שביום אחד התקוטט המנגן הנ"ל עם אחד מחבריו ותוך כדי המריבה נקטעה כף ידו של הנגן וכשספרו זאת למלך ציוה מיד לתלותו על העץ והיה זאת לפלא גדול בעיני שריו ועבדיו
ויאמר להם המלך כי אליבא דאמת כבר בעת שעבר על עבירתו הראשונה נתחייב ראשו למלכות אולם הואיל והיה מנגן אצלי מדי יום ביומו וממנו שאבתי חיות ותענוג ע"כ העברתי על כל פשעיו מפני צורך המלכות אולם לעת הזאת אשר נקטעה ידו ואין ביכלתו לשורר לפני א"כ מיד נתחייב ראשו על כל פשעיו החמורים.
והנמשל הוא לכלל ישראל אשר עברו בזמן ההוא עבירות חמורות למאוד אולם הקב"ה העביר על פשעיהם ולא הענישם כי לימוד התורה יתנגן וגרם לנחת רוח לני הבורא, אך משעה שפסקו מללמוד הרי נענשו על פשעיהם החמורים