מידת התפארת היא, כידוע, הקו האמצעי, קו החיבור.
יש חסד ויש גבורה, יש שפע ויש גבולות; ויש גם האיזון הנכון, שעוזר לך לנוע בין שתיהן, הנקרא "תפארת".
איך? בתמרון עדין הנקרא רחמים.
מה זה, בעצם, רחמים? ואיך הם שייכים לתפארת? ובכלל, האם רחמים לא שייכים למידת החסד?
אז התשובה היא, שיש הבדל מהותי בין חסד לרחמים. הבדל שהופך את מידת הרחמים למשהו אחר, גדול ומרומם.
החסד, עם כל גדולתו הרבה ופעולתו העצומה, מתחיל במקום נמוך יותר. הוא מתחיל בזה שאני מרגיש את עצמי.
מה זאת אומרת?
השלב הראשון של החסד הוא כשאני חש רגשות של אהבה ורצון לתת. אלו רגשות פנימיים שמפכים בתוכי, בלי שום קשר לזולת! עוד לא ראיתי אף אחד; ראיתי והרגשתי רק את עצמי. וכתוצאה מאותם רגשות, פניתי לזולתי כדי להמציא לי מישהו להחיל עליו את רגשותי.
כך, על פי רוב, נבנה עולם החסד.
רחמנות, לעומת זאת, מתפתחת באדם בכיוון הפוך. מבחוץ ולא מבפנים. כתוצאה מעבודה ולא כתוצאה מאינסטינקט טבעי.
ברחמנות, אני בכלל לא מתחיל בתוך עצמי. אני קודם רואה את הזולת, רואה שיש זולת, שהוא חי, קיים, נוכח ומרגיש. אני יכול ממש לזכות לחוש אותו. להרגיש מה חסר לו. מה עובר עליו. איפה הוא בעולם. איפה כואב לו. כמה קשה לו. יחד עם זה אני גם יכול, מאותה נקודה חיצונית, להבין ולדעת מה נחוץ לו כדי להגיע לטוב האמתי, מה חסר לו, לאן הוא צריך להתקדם כדי לגדול.
להתמלא ברחמים.
מידת הרחמים היא, בעצם, הבסיס לכל קשר אנושי. ולא רק הבסיס; היא התקרה והרצפה, הקירות והחדרים, האוויר והאווירה. כל קשר של השפעה, כל טיפול נפשי, נשען כולו על מידת הרחמים.
אתה רוצה להיות אבא טוב? אתה משתוקק להיות בן זוג טוב? אתה רוצה להיות מטפל טוב? אתה שואף להיות חבר טוב?
הסוד הוא רחמים.
כאשר אתה יוצא מעצמך ורואה את הזולת, חי את זה שהוא קיים, ומשם – מרגיש את מה שהוא מרגיש ומתמלא עליו רחמים – אתה נותן לו את הגדולה שבמתנות.
אם זכית פעם לשבת מול מישהו שרואה אותך באמת. את מי שאתה, לא את התפיסות שלו. את מה שעובר עליך, בלי להיזכר כל רגע בעצמו. אם זכית לשבת מול אחד כזה שכשהוא מסתכל עליך – הוא באמת רואה אותך. אז אתה מבין במה מדובר.
כשאתה יושב מול מישהו כזה שרואה אותך, תשעים אחוז מהכאבים שלך מרפים ונרפאים, גם אם הוא לא הציע לך אף לא פתרון אחד. אתה פשוט המום. פתאום יש לך מקום בעולם. פתאום מותר לך לנשום עמוק, בלי לחשוש שמא אתה חומס ממישהו את האוויר. פתאום אתה חי. פתאום אתה קיים.
למה זה? איך זה קורה? מה עושים לנו הרחמים?
במשפט אחד אפשר לומר שהרחמים הם סוד החיבור. ולעומת זאת, מקור כל הצרות מנִפרדות.
התכלית של מידת הרחמים היא להיכנס לנפש של השני ולהרגיש אותו. בזה שנכנסתי לתוך הנפש של הזולת והרגשתי אותו, בתפיסה שלו, בשפה שלו, הרי שהתאחדתי איתו באמת.
וזהו שורש התיקון לכל הכאבים. להרגיש את אור האחדות, לחוות את "עימו אנוכי בצרה".
אחרי שאנחנו לומדים על הרחמנות – הסוד של טיפול טוב, של זוגיות טובה, של חיים טובים, נחפש בתוכנו – איפה אנחנו ומידת הרחמים?
אני יודע לרחם?
יש לי רגעים בהם אני מצליח לצאת מעצמי ולראות שיש גם את זולתי?
אני יודע להרגיש את אשתי? את הילדים שלי?
אני מבין אותם לפי התפיסות שלי, הרצונות שלי וההבנות שלי, או שאני מצליח לחוש את קיומם ולהבין אותם כפי שהם?
אחד המדדים זה לבדוק אלו מתנות אני קונה לאחרים, מתנות שמתאימות להם או כאלה שדווקא מתאימות לי...?
ואם אני מגלה שאני לא יודע לרחם? ואם מתברר לי שאני אגואיסט חסר תקנה שלא מכיר אף אחד חוץ מאת עצמו ואין עוד מלבדו?
אז אני אתחיל ללמוד להכיר את המיומנות הזאת.
רחמים זו עבודת חיים. וזה לא מסובך להתחיל. אפשר להתחיל אפילו בדקה ביום. דקה ביום לראות את השני, אפילו אם השני זה במקרה שלך, תרנגול. למה לא? דקה ביום תצא מעצמך ותנסה לחוש לגמרי איך זה להיות תרנגול... כולל הקרקורים והכרבולת, הגובה והנוצות...
תתחיל משם... ותמשיך הלאה בטיפוח המידה.
אתה יכול. ובעזרת השם, תצליח.
רבי נחמן מברסלב מסביר את השלב השלישי והאחרון בבירור מידת הרחמנות, ומתאר את הרחמנות כתנאי למנהיגות: "וְצָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, כִּי עַל רְשָׁעִים אוֹ עַל רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים אָסוּר לְרַחֵם. וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, אֲזַי יוּכַל לְרַחֵם עַל תִּינוֹק שֶׁל אַרְבָּעָה יָמִים, לִתֵּן לוֹ מַאֲכָל הַצָּרִיךְ לְגָדוֹל וְלֹא לְקָטָן כָּזֶה, כִּי קָטָן כָּזֶה צְרִיכִין לְזוּנוֹ רַק עַל יְדֵי חָלָב דַּוְקָא. עַל כֵּן צָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, שֶׁלְּקָטָן כָּזֶה צְרִיכִין לְרַחֵם לִתֵּן לוֹ חָלָב דַיְקָא, וּלְגָדוֹל מַאֲכָל הַצָּרִיךְ לוֹ, וְכֵן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צְרִיכִין לְרַחֵם בַּמֶּה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ" (ליקו"מ תניינא, תורה ז).
זה נכון שרחמים זה סוד הקשר וסוד התיקון. אבל גם עם המידה המופלאה הזאת צריך לדעת איך להתנהג.
רחמים זה עניין רגיש מאוד!
לא על כל אחד מותר לרחם.
לא כל גילוי רחמים, שמתאים לאחד, מתאים גם לרעהו.
אז מה זה אומר לנו? לסגת מכל חזונות הרחמים ולשוב לחיק האגואיסטיות?
לא. זה אומר לנו שלרחם לגמרי, בצורה המדויקת ביותר, אולי לא נצליח. אבל זה לא אומר שאם לא נגיע להכול, נבחר בכלום.
ננסה, כמה שאנחנו יכולים. בתפילה. באמונה. באהבה.
והשם יתברך, בעל הרחמים, יגמור בעדנו.