קולן של סופרים | הגאון רבי רחמים ניסים יצחק פלאג'י - ספר 'יפה ללב'

>> למגזין המלא - לחצו כאן

את רוב תורתו למד מאביו הגאון וראה בו את רבו המובהק. לאחר פטירתו של אחיו הגאון רבי אברהם פלאג'י נתמנה רבינו במקומו לרב הכולל של איזמיר ואגפיה. כמו כן רבינו שימש במשך שנים רבות כדיין בבית הדין שבאיזמיר בעניינים שונים ובעיקר בדיני גיטין וחליצות ואף התמנה לאב"ד.

זכה רבינו להאריך ימים ואף להוציא לאור חיבורים בגיל מופלג. את ספרו 'ויקרא יצחק' הוציא בשנת תרס"ה כשהוא בן צ"ב שנים.

ביום ד' ניסן תרס"ז (1906) עלה רבינו בסערה השמיימה כשהוא בן צ"ד שנים, זקן ושבע ימים. מספרים כי היה רבינו עוסק בכתיבת הדרשה שרצה לשאת בבית הכנסת בשבת הקרובה ובעודו כותב את אשר חידש חש כאבים, הזמינו עבורו בני הבית אנשי רפואה אך ללא הועיל, ונששמתו של רבינו יצאה בטהרה כשידו אוחזת בקולמוס שהיה לו לידיד נאמן.

חיבוריו

רבינו חיבר חיבורים רבים, בניהם:

• אבות הראש-חיבור על אבות דרבי נתן בשלושה חלקים.
• נפש היפה-אסיפת עניינים על סדר אלפא ביתא.
• יפה ללב- חיבור על סדר השולחו ערוך
• יפה לעיניים-חידושים על אגדות הש"ס
• ויקרא יצחק-חידושים על התנ"ך והש"ס ועל שו"ע

ועוד חיבורים נוספים שחלקם ראו אור וחלקם נספו בשירפה הגדולה שהיתה בטורקיה בי"א אב תר"א.

על הספר

חיבורו הגדול והנודע היא 'יפה ללב'. הספר חובר על סדר ד' חלקי השו"ע ויצא בתשעה חלקים שיצאו הקונטרסים נפרדים במשך השנים והשלימו זה את זה.

• חלק א' עוסק בדיני אורח חיים (אזמיר תרל"ב)
• חלק ב' עוסד גם הוא בדיני אורח חיים (אזמיר תרל"ו)
• חלק ג' עוסק באורח חיים וביורה דעה (אזמיר תר"ם)
• חלק ד' עוסק באבן העזר וחושן משפט (אזמיר תרמ"ב)
• חלק ה' עוסק באורח חיים ויורה דעה כשבסופו השמטות ותיקונים על אבן העזר (אזמיר תרמ"ד)
• חלק ו' עוסק באורח חיים ואבן העזר (אזמיר תרמ"ט)
• חלק ז' עוסק בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך (אזמיר תרנ"ג)
• חלק ח' עוסק באורח חיים אבן העזר וחושן משפט (אזמיר תרנ"ו)
• חלק ט' עוסק בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך (אזמיר תרס"ו)

כשלכל אורך הספר משולבים כתוספות לחיבורים דרשות על זמנים שונים כמו חגים הספדים ושמחות ואף פירושים על התלמוד. בשנים האחרונות יצאה מהדורה חדשה של הספר, על ידי מכון הכתר, ובה איחדו את כל דברי רבינו במקומן, כך שכלל פירושיו על אורח חיים רוכזו על סדר השו"ע בזה אחר זה ולא נותרו פזורים במקומות שונים, מלאכה גדולה וחשובה הראוייה לשבח.

רבינו כותב בהקדמתו לחיבור (ח"א) שהטעם שבחר בשם 'יפה ללב' לחיבורו הוא על פי מה שכתוב בספר המידות למוהר"ן (ערכים- יראה, לימוד, פוסק) כי לימוד השו"ע מביא לידי יראת חטא, ויראת החטא היא דבר המסור ללב כפי שנאמר דכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך, ומשום הכי נאה לומר שלימוד השו"ע 'יפה ללב' (ועיין שם בעוד טעמים נוספים שכתב רבינו).

מתורתו

מקור לאמירת 'אם ירצה ה'' ו'בעזרת ה''

כותב רבינו (ח"ג אות ד, שו"ע או"ח א סע' א) בשם ספר מעיל שמואל כי מה שנאמר ברמ"א "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים" הוא מלמד כי בכל פעולה או תנועה שאדם עושה יאמר 'אם ירצה השם' ו'בעזרת השם' וכך נמצא שם שמים שגור על לשונו בשעת המחשבה ובשעת המעשה, 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו'.

טעם אמירת הקדיש והקושיא מההגדה של פסח

כותב רבינו (ח"א יושר לבב אות א, או"ח נו סע' א) שטעם אמירת הקדיש כתב האריז"ל שהוא לב' עניינים: א. להעלות העולמות ב. להכניע הקליפות שלא יאחזו גם הן לעלות. ומשום כך נאמר בלשון ארמי שאי מבינים אותו המלאכים שלא יתקנאו בנו, שכן הם מדברים רק בלשון הקודש, אך החיצונים כן מבינים לשון ארמית שכן יניתקם היא מצד אחור של הקדושה שהוא התרגום ולכן כשאנו אומרים שבח גדול זה החיצוניים נכנעים ואינם עולים עם העולמות.

אך רבינו שואל על כך שלכאורה הדברים סותרים למה שכתב רש"י בספר הפרדס (דף כב ע"ד) שהטעם שאומרים בהגדה 'הלא לחמא עניא' בארמית הוא משום המזיקין שלא יבינו כשאומרים 'כל דכפין' ויכנסו, שכן ו' דברים נאמרו בשדים ואחד מהם הוא שמדברים בלשון הקודש כמלאכים. ומסיים רבינו שיתכן ויש חילוק בין ה'מזיקין' ל'חיצונים' אך הדבר צריך תלמוד.

טעם שהכהנים בברכת כהנים יהיו עניהם כלפי מטה

כותב רבינו (ח"א אות לא, או"ח קכח סע' כג) על דברי השולחן ערוך שכתב "בשעה שהכהנים מברכים העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם" שמקור הדברים מהרמב"ם שכתב "יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפילה". וכותב רבינו שמקור הדין הוא מבואר בתרגום לשיר השירים (פרק ז פסוק ח) "ובעידן די פרסין כהנייך ידיהון בצלו ומברכין ואחיהון בית ישראל...ואפיהון כבישן לארעא כאתכלא דעינבין" (כאותם אשכולות ענבים העומדים כך שהגדול מחבירו נמוך מחבירו-ילקוט תהילים 'גפן ממצרים תסיע') ונטעם הוא שיש לכהנים לברך מתוך ענווה, ודרך הענווה היא שיהיה האדם מביט לארץ ולא בהרמת ראשו.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

טעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח במצה גזולה

כותב רבינו (ח"ו השמטות אותיות א-ב, או"ח תנד סע' ד) שהטעם שאין יוצאים ידי חובה במצה גזולה הוא שהרי גלות מצרים היתה בעוון הגזל שהוא מהעוונות הגורמים לגלות וכמבואר בספר זכירה לחיים לאביו הגר"ח (ח"ב בקונטרס יורה חטאים אות ט). ואם כן לא יתכן כי יצא אדם ידי חובה בפח שהוא זמן יציאת מצרים במצה גזולה שהרי 'אין קטיגור נעשה סניגור' והרי זה כמו חוזר וניעור בפסח עוון שגרם לגלות מצרים ויהיה מקלקל במקום מתקן.