בית הדין הרבני באשקלון ביטל לאחרונה בצעד חריג הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהתברר כי הוא פיקטיבי ונעשה למראית עין בלבד.
הבעל, חקלאי ידוע ובעל משק חקלאי גדול באזור הדרום, האישה - מורה מוכרת באזור. יחסיהם נקלעו בעבר למשבר. הבעל פתח תיק גירושין אבל חזר בו לאחר שהצדדים הגיעו לשלום בית. כעבור מספר שנים פתחה האישה בתיק גירושין והצדדים הופנו לגישור ביחידת הסיוע.
עם תום הגישור הגישו הצדדים לבית הדין הסכם גירושין שנערך באמצעות המגשרת. בהסכם נקבעה חלוקת רכוש מפורטת ועיקרה שהבית יועבר לאישה ואילו המשק החקלאי והקרקעות החקלאיות יועברו לבעל. בית הדין הרבני בחן את ההסכם, שמע את דברי הצדדים והמגשרת והחליט לתת לו תוקף של פסק דין. במקביל סודר גט פטורין בין בני הזוג והם התגרשו כדת משה וישראל.
מספר שנים לאחר הגט פנה הבעל לבית הדין וביקש לבטל את הסכם הגירושין וחלוקת הרכוש שהיו לדבריו פיקטיביים ונעשו למראית עין. לדבריו, באותה שנה היה משבר כלכלי חמור בענף החקלאות, הוא צבר חובות כבדים ונושים התדפקו על דלתות הבית. בהסכמת אשתו הם ערכו הסכם גירושין פיקטיבי לפיו הבית יעבור לאישה, וכך יוכלו להבריח את הנושים ולמנוע מהם לעכל את הבית.
כדי לבסס את דבריו סיפר הבעל כי מיד לאחר סידור הגט הוא המשיך להתגורר בבית יחד עם אשתו כאילו לא התגרשו כלל. כמו כן הוא הציג "זיכרון דברים" בכתב יד עליו חתמו שני בני הזוג לפני הגט. בזיכרון הדברים נאמר כי ההסכם הוא למראית עין ונועד להרחיק את הנושים ותו לא.
מנגד, האישה ובא כוחה כפרו בדבריו ואמרו שהגירושין היו אמיתיים, ולראייה טענו כי תיק הגירושין בין הצדדים התנהל במשך שנים רבות בפני בית הדין. לדבריהם גם ההסכם שנוסח על ידי המגשר ואושר בבית הדין היה אמיתי.
האישה אמנם אישרה כי לאחר הגט המשיך הבעל להתגורר בביתם המשותף אך אמרה כי אפשרה לו לגור בשל תחושת רחמים שהיו לה על הבעל שנותר ללא קורת גג. לדבריה החתימה על זיכרון הדברים נבעה מאיומים ומרצון להשלים את הליך הגירושין כשהיא מבינה כי רק חתימה כזו תאפשר את אישור ההסכם.
חברי בית הדין הרבני האזורי באשקלון אב בית הדין הרב ישי בוכריס והדיינים הרב שמעון לביא והרב דניאל כץ ישבו ארוכות על המדוכה. הם התמודדו עם הנחת היסוד שהסכם שאושר על ידי בית הדין, שהעניק לו תוקף של פסק דין, בלתי ניתן לביטול. מנגד זיכרון הדברים שנחתם קבע כי ההסכם איננו אמיתי ונעשה למראית עין.
בהכרעת הדין קבעו הדיינים כי "ראשית אין כל ספק שהגט שניתן אכן היה גט כשר כדת משה וישראל בבית הדין באשקלון, מובהר לצדדים שהגט אינו קשור להסכם הגירושין ולא ניתן לבטלו. נוכח הודעת הצדדים בדיונים שהתקיימו ביניהם יחסי אישות סודר להם גט נוסף לחומרא.
"לעניין ההסכם הנחת היסוד של בית הדין שהסכם שאושר בבית הדין הרבני יש לו תוקף של פסק דין ולא ניתן לבטלו. בודאי אמורים הדברים בהסכם שבו הייתה מעורבת מגשרת שהתייצבה בבית הדין וגם נעשתה חלוקת רכוש מאוזנת. גם אם נקבל את טענות הבעל לשעבר שהצדדים חזרו לחיות ביחד לכל דבר אין זה מהווה סיבה לביטול ההסכם אלא אך ורק סימן לכך שההסכם שאושר היה למראית עין בלבד ולא מתוך גמירות דעת.
"הדבר היחיד שבית הדין מוצא צורך לדון בו הוא עניין השטר שנחתם בין הצדדים לפני הגירושין, ולפי דבריהם נחתם ההסכם לצורך סילוק נושים. ברור לחלוטין שתנאי הכרחי לפי ההלכה לקיום הסכם הוא גמירות דעת של שני הצדדים ואף החוק מכיר בכך. אבל יוצא מן הכלל מצב שבו שני הצדדים מציגים זיכרון דברים של ממש שבו הם מצהירים כי ההסכם הינו למראית עין בלבד ונעשה לצורך הברחת נושים".
הדיינים הוסיפו וציינו כי "מציאות זו גוברת על מסירת מודעה ואונס של הבעל בפני בית הדין בעת מתן הגט. המסמך שעליו חתמו הצדדים זועק שההסכם שייחתם ויאושר בבית הדין הוא ללא גמירות דעת וכל מטרתו להבריח את הנושים. ישנם מצבים שונים שבהם מכירים גם החוק וגם הפסיקה בחוסר גמירות דעת מצד אחד הגורמים, אולם נראה שבמקרה דנן הוא הרבה יותר קיצוני כיוון שחוסר גמירות הדעת מוכח לחלוטין. סוף דבר בית הדין מקבל התביעה לביטול הסכם הגירושין".