אומן בראש השנה. יותר משלושים אלף נשמות יהודיות מתקבצות ובאות לעיר אוקראינית קטנה ונידחת. כל הצבעים, כל המראות, כל הסוגים, כל הסגנונות, כל צורות הלבוש הדיבור וההופעה, כל הרקעים האישיים, כל הרמות הרוחניות. זהו המיקס היהודי העצום והססגוני ביותר בעולם, שמטעים אותנו משהו ממה שיתרחש עם בוא המשיח ועליית הרגָלים.
רבים מסתובבים שם ומנסים לצלם, להסריט, לסבר את האוזן. להביא לארץ הסבר או לפחות קווי מתאר לפלא הזה של אומן בראש השנה. שואלים, מראיינים, מקליטים, מעבדים לסרטון עם ד"ש ויודעים שזה לא זה. את מה שבאמת קורה שם אי אפשר להבין, רק לחוות.
"בשביל חילוני כמוני", אומר גבר צעיר בשיער מגודל ובחיוך נבוך למצלמה, באחד מקטעי התיעוד מאומן של שלוש השנים האחרונות, "בשביל חילוני כמוני זה המקום הכי נעים בעולם".
"זה לא רק ריבוי הפנים שפוגשים", אומר אחריו חסיד ירושלמי מסולסל פאות, "זאת תחושת אהבה לא מובנת שמציפה אותך לכל אחד ואחד. גם לאלה שבזמן אחר הזרות שלהם מעוררת בך רתיעה, גם לאלה שביומיום אין לך יותר משני משפטים מה לדבר איתם. פתאום אתה מרגיש כמו אח – לכולם, וכל הבידול, הריחוק והרתיעה, פשוט נעלמים".
"אף פעם לא ידעתי מהי אהבת ישראל, עד שבאתי לכאן והרגשתי אהבה לכל אדם שבא מולי ברחוב", אומר אברך כולל מבני ברק, "מטבעי אני אדם די וסגור, לא ממהר להתחבר עם בני אדם, אבל באומן בראש השנה, כל שנה מחדש, אני עובר איזו מטמורפוזה. פתאום אני מחייך לכל אחד וכל אחד מחייך אלי. נהיה לי טוב, פתוח, משוחרר, משהו שקורה לי רק כאן. כל שנה אני חוזר עם חברים חדשים שהקשר איתם נמשך גם הלאה. השנה חזרתי עם שלושה: אחד בן קיבוץ שבימים אלה עורך את תחילת היכרותו עם האמונה בהשם, אחד מזרוח'ניק מרמת גן, איש צבא קבע בדרגה בכירה, ואחד דיין בבית דין חסידי שגר שלושה רחובות ממני בבני ברק אבל מעולם לא פגשתי קודם. בארץ אנחנו כל כך סגורים בתוך הקוביות המסווגות והמצומצמות שלנו, שאף אחד לא פוגש את אף אחד. באומן כל הגדרות וכל ההגדרות נעלמות. שם כולנו יהודים שרוצים את הטוב וזה מספיק בשביל לחבר בינינו. הנקודה הפנימית הזאת מתנוצצת מאחד לשני לא בכוח שלנו, המקום גורם".
"אני נסעתי לאומן להגיד תודה. לפני שלוש שנים הייתי כאן", אומר עוזי מהצפון, "כמו שחזרתי מאומן החיים שלי התפרקו. העסק שלי נסגר, הכסף שלי נגמר, הגעתי לעניות שבחיים שלי לא הכרתי. היינו מוכרחים לעבור דירה. עזבנו את העיר למקום רחוק וזול, השתלבתי באיזה מפעל על תקן מנהל משמרת, וכשהייתי מסתכל על עצמי בבושה, עובד שכיר במשכורת בסיסית, אחרי שהייתי קודם מנהל עם עמדה וכבוד, הייתי אומר הרבה פעמים, "איך, רבי נחמן, איך! אמרו שמי שמגיע אליך מקבל ישועות, אני קיבלתי רק צרות!"
אבל עכשיו, ממרחק של זמן, אני מסתכל על החיים שלי וקולט שגם אני קיבלתי ישועה. המעבר עשה המון טוב למשפחה שלי ובפרט לשני הילדים המתבגרים שמצאו את עצמם פתאום בחברה תורנית הרבה יותר מקודם. רק הנקודה הזאת לבד, אם חושבים עליה, שווה את כל הכסף שבעולם. גם אשתי התחילה ללכת לשיעורים והתחזקה מאוד, ואני נהייתי יותר רגוע, פחות שקוע בעבודה. קצת התקדמתי מאז, לא הרבה. עדיין אני עובד שכיר, חוזר הביתה בחמש, מצליח לנשום, להסתכל על כולם מה שלומם, מי צריך עזרה במשהו. בלילה הולך לדף היומי. פתאום הבנתי שמה שהיה נראה כמו שבר גדול היה באמת רפואה, אז אמרתי – אני בא שוב, להגיד תודה ולבקש סליחה...
אם תשאל מסביב תשמע סיפורים כאלה מכל אדם שני כאן. למה אתה חושב הם באים לכאן כל אלה? כי הוא הבטיח ישועה. לכולם. הוא לא מבדיל בין סוגים של יהודים. הכי צדיקים והכי עבריינים. לכולם יש נשמה , כולם צריכים ישועה. לא משהו חיצוני, משהו פנימי, בשורש, משהו שבשבילו נולדנו, באמת".