פגשתי אדם יקר לפני תקופה וכך הוא סיפר לי: "אני נשוי זה עשרים שנה - לא בעושר וגם לא באושר. משתדל מאוד להיות בעל טוב, וברוך השם לאשתי אין תלונות עליי. אשתי לא אישה רעה היא אישה שדואגת לי, לילדים, לבית ולכל מה שצריך. פשוט יש לה בעיה קטנה, כאשר היא מתרגזת היא יכולה לפגוע ולעקוץ אותי והיא יודעת לעשות את זה היטב!
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כמובן שאחרי שאני אומר שנפגעתי היא מבקשת סליחה, אבל הפגיעות כבר חלחלו לליבי.
עברתי ילדות לא קלה, הוריי היו הורים ביקורתיים ללא הבעת רגשות, דמיינתי תמיד שכאשר אתחתן אהיה מאושר. רציתי לבנות בית בריא ונורמלי - בלי צעקות, בלי עקיצות ובלי ביקורות. פשוט בית שכיף להיות בו, לנשום בו אוויר של רוגע, שמחה ואמונה.
אשתי הייתה מודעת לכך שכאשר היא מתרגזת היא צריכה לשמור על פיה כי היא דורסת ושוברת, אבל תכל'ס לא השתנה כלום, כי כאשר היא הייתה מתרגזת לא תמיד היא הצליחה לשלוט בעצמה.
ואני רק הדחקתי והדחקתי את הרגשות של הפגיעה והעלבון הקשה. הייתי סולח כי בסופו של דבר אשתי הייתה באמת טובה, חוץ מהפעם בחודש שהיא הייתה מתפרצת הכול הלך בשלום ואהבה.
אבל הפגיעה ההיא כל פעם מחדש הייתה חותכת לי את הנפש והנשמה, הייתי בוכה להשם יתברך: 'כל כך הרבה סבלתי בילדותי, לא מגיע לי קצת שלווה? אנא עזור לי!'
אבל לא חשבתי בכלל להגיד לאשתי שתטפל בזה, או להגיד לה שאני מכבד ואוהב אותה אבל אני לא מוכן שידברו אליי בצורה כזו, לא חשבתי על זה בכלל. הדחקתי את הרגשות והתחושות, רק רציתי שהבית יעמוד על תילו, כל כך פחדתי שלא יקרה אצלי בבית כמו שקרה אצל ההורים שלי אז לא חשבתי בכלל על הכיוון לטפל בנושא.
ככל שעברו השנים והדחקתי יותר ויותר את המחשבות הקושי הרגשי לא ירד אלא רק התגבר, כאילו הקושי אמר לי: 'אתה חושב שתצליח להדחיק אותי פנימה? לא תצליח, אני פה ואתה תרגיש אותי!' הרגשתי שאני הופך אט אט לאדם פחות ופחות שמח, רגשות שליליים קשים צפו ועלו לי עד שכבר הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך יותר בצורה הזו. אבל הכול השתנה תוך יום אחד והנס קרה.
זה היה בפעם האחרונה שאשתי דיברה אליי בצורה פוגעת שכזו, הגעתי לקצה יכולת הספיגה הרגשית שלי. התחלתי לבכות לפני אשתי בכי סוער תוך כדי שאני צורח: 'די, תפסיקי עם המילים האלו, הן הורגות לי את הנפש'. בכיתי ובכיתי ובכיתי. אני לא זוכר שאי פעם הרמתי את הקול על אשתי וכעת ממש צרחתי. אשתי התנצלה כמובן. היא התחילה להבין שדי, פשוט די.
אבל משהו כנראה זז לי בקופסת הנפש. פעם ראשונה שעלו בי רגשות של כעס ותסכול על אשתי, מה עשיתי שכך היא מתנהגת אליי? לא מספיק סבלתי בימי ילדותי? למה אני לא עוצר את זה? למה נתתי למצב הזה להימשך עשרים שנה?
אמרתי לאשתי: 'אני אוהב אותך ומעריך אותך, אבל בצורה כזו שכל חודש או חודשיים את פוגעת בי אני לא יכול להמשיך לחיות כך'.
כל הסבל של העשרים שנה יצא החוצה, הרגשתי שאני יוצא מאיזון. לקחתי משך זמן מה 'ציפרלקס' והלכתי לטיפול רגשי, לרפא את הכאב שבי.
אשתי, אומנם קצת מאוחר, אבל לאחר עשרים שנה הבינה שזה פשוט לא יכול להימשך כך והיא צריכה לטפל בעצמה. ואכן היא עשתה את זה. היא הבינה, היא לקחה אחריות והתחילה לטפל בעצמה ובאמת בס"ד הדברים השתנו ללא היכר".
אני מספר את הסיפור הזה כדי למסור מסר חשוב מאוד. הכי גרוע זה להדחיק צרכיים רגשיים ובעיות רגשיות במשך שנים, כי כאשר כלו כל הקיצין והאדם קלט באיזה גיהינום הוא היה השבר הוא גדול מאוד.
יש גבול עד כמה הנפש יכולה לדחוק ולהסתיר פנימה בסוף הכל מתפוצץ. ולכן אחד הדברים שאדם צריך לבדוק את עצמו בחיי הזוגיות, וגם סתם בחייו, האם אני דוחק פנימה רגשות שלי, צרכים שלי, התמודדויות שלי? ובמקום לטפל בדברים שמפריעים לי אני מנסה להיות גיבור שוב ושוב ולהתמודד עם אותם רגשות לבד בלי שום עזרה.
אז גם אם תדחקו אולי תרוויחו קצת זמן לגזר הדין, אבל בסוף יום הדין יגיע והנפש תדרוש את שלה.
אז אם קשה לכם תגידו, תספרו, תשתפו, תבקשו עזרה. אם פוגעים בכם שוב ושוב תגידו ואם זה לא עוזר תטפלו בזה, כמובן בצורה יפה ומכבדת. אבל להדחיק, לשתוק, לכפות על עצמנו לסבול, זה לא! לעולם אל תסכימו עם זה! כי בסוף זה יפגע בכם ובסובבים אתכם.
אל תנסו להיות גיבורים היכן שלא צריך. גיבור אמיתי זה אחד שיודע מתי הוא חלש ומתי הוא צריך עזרה והוא לא יכול לעזור לעצמו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאחל לכם אך טוב ושמחה תמיד.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות