שלום, זו מינה (36) מהמרכז.
אמי שתחי' הגיעה מבית בו הבנים במשפחה היה אסור לדרוש מהם להתאמץ, תמיד היה צריך לשמור על כבודם. אני זוכרת את עצמי אחרי יום לימודים מפרך עוזרת לאמי במטלות הבית, בזמן שאחיי בחורי הישיבות יושבים על הספה עם עיתון ולא נוקפים אצבע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני ודסי היינו עובדות קשה בבית. הוריי גרים בבית גדול, וכשאחיי היו מגיעים לשבת עם ילדיהם, היינו צריכות לעבוד קשה לפני כן בהצעת המיטות, ובמהלך השבת בכדי לנקות אחריהם ולסדר את המשחקים והבלגן שנוצר.
אין לי בעיה לעזור ולשאת בנטל כשצריך ובפרט לביתי שאני מחויבת לו, אבל הגענו למצב שכשאחיי היו מגיעים לשבת לאחר נישואיהם, זה היה סיוט. שלושה אחים נשואים שלכל אחד מהם לא פחות מחמישה ילדים. כל שבת מישהו מגיע, וכל שבת אנו הבנות בפעולה.
אבא שלי הוא אחד העובדים הכי חרוצים בבית שלנו, כן, זה נשמע הזוי, אבל אמא שלי מבקשת ממנו עזרה ללא הפסקה, והוא לא מדבר מילה. "חבל על הדיבורים, זו אמא ואיתה אני צריך להסתדר", הוא היה תמיד אומר.
אבא מרים וסוחב, ואחים שלי יושבים ומדברים איתו בזמן שהוא עובד. הם התרגלו שהם לא בפרשה של עזרה בכלל. ואני למען האמת לא יכולה לתבוע אותם, כי עם אמא כזו ששומרת עליהם שלא יעשו כלום, מה בכלל אפשר לצפות מהם?!
כשמישהו מאחיי היה עוזר וטורח קמעא בזמן רווקותו, אמא שלי הייתה מרגישה לא נעים וכמעט מתנצלת בפניו.
בדרך כלל מי שהיה מציע עזרה בתור בחור, זה היה בנצי, הוא היה מאוד רגיש למצב, ולא יכול היה לראות אותנו כך, בפרט בניקיונות לפסח.
אך מה שהיה קשה לנו בכל שבת אלו הגיסות שלנו.
הן היו כל כך מרגישות בנוח לשבת, ואנחנו עורכות, מפנות ומנקות. ואמא שלי, הייתה יושבת ומחלקת הוראות בנדיבות.
גיסה אחת הייתה מאוד אנושית, זו הייתה אשתו של בנצי, אורית.
היא לא יכלה לראות אותנו קורסות, והייתה תמיד תופסת יוזמה וקמה לארגן ולסדר, ולסייע לנו בכל מה שנדרש. חוץ ממנה, השתיים הנוספות כשהיו מגיעות לשבת, הן היו יושבות ואנו משרתות אותן. כל אחת מהן הייתה מסוגלת לשבת על הספה ולבקש מאיתנו דברים בזמן שאנו עובדות.
זה היה מרתיח אותנו, וחששנו לבקש מהם לעזור, אחרי הכל הן נשותיהם של הבנים של אמא שלי, לא כדאי להסתבך.
המצב הזה גרם לנו לקוות תמיד, שרק בנצי יבוא לשבת, השאר, זה היה סיוט עבורנו. בעקבות כך נוצר ריחוק מההתנהגות הזו, והקשר בינינו לבין אותן גיסות היה טכני בלבד. עם אורית, היה לנו קשר חזק, הערכנו את אישיותה ורצינו תמיד בקרבתה.
אלא שאז קרה הדבר שלא נתן לי להישאר אדישה.
זו הייתה שבת לפני פסח - 'שבת הגדול'. אמא שלי השכירה אולם בסביבת הבית, בו אכלנו יחד כל המשפחה המורחבת, מקומות לינה היו בבית הוריי לכולם, תוך הקפדה שלא להכניס חמץ.
בדרכנו הבייתה אחר כל סעודה, הקפדתי שעבודתי המייגעת לפני פסח לא תהא סיזיפית, ובדקתי אצל כל אחד מהילדים שאין חמץ בידו. אבל במוצאי שבת לאחר שכולם הלכו ואנו נשארנו לארגן ולנקות, הייתי בהלם.
בחדר של אביה ומנחם, מצאנו חטיפי חמץ.
לא יכולתי להרשות לעצמי לשתוק, וצעקתי: "די כבר, נמאס מההתנהגות הזו". אבא שלי נבהל מהצעקה הזו, אני לא אחת שמרימה את הקול שלי. הוא רץ אליי בבהלה ושאל: "מה קרה מינה, על מי את צועקת".
פרצתי בבכי.
כל הזעם שהתאסף בי התפרץ. אבא שלי התקרב אליי, הוא ראה את מה שאני ראיתי ולא הוציא מילה מפיו. רק שם את ידו על כתפי ופשוט ניחם אותי והרגיע.
הסיטואציה הזו הראתה את הזלזול של מנחם ואביה. אבא שלי, כמה שהיה רוצה להסתדר עם אמא בכל מצב, על זלזול כזה לא יכול היה להישאר אדיש. הוא הבין שיש כאן בבית הפקרות שאמא שלי טיפחה מבלי להתכוון, מהשמירה על הבנים שלה ציפורי נפשה, שכנראה השפיעה גם על כלותיו.
למחרת בערב.
אבא קיבל את המצות לחג, והכניס אותם אחר כבוד לארון העליון בחדרי. הוא ביקש ממני לבוא איתו רגע.
אמי בדיוק ישבה על הספה, ואנו הצטרפנו אליה. אבא שלי היה נראה כעוס מאוד, ועשה משהו שלא הייתי רוצה שבעלי יעשה לי בנוכחות הבת שלנו. הוא פנה לאמא שלי וניהל עימה שיחה על מה שקרה, במעמד שלושתנו.
אמא נכנסה ללחץ, היא לא זוכרת את אבא שלי ככה. אבא לא המתין לרגע, ומיד התקשר למנחם.
השיחה עם מנחם הייתה ברורה וקצרה. בכל מהלך השיחה אמא סימנה לאבא בידיים 'להוריד את הרגל מהגז'. היא חששה מאוד שמנחם ייפגע. אני הספקתי לשמוע את אבא שלי אומר למנחם:
"... מבחינתי זה זלזול, וזה לא יקרה יותר. תעביר את זה גם לרעייתך, זה מאוד חשוב לי. שבוע טוב".
אני הלכתי לחדרי, ושמעתי את אבא מסביר לאמא, שהבנות שלה כבר נפגעות תקופה ארוכה מהכלות שלא נושאות בעזרה אפילו קמעא, ובמקום לחשוש שהבן שלה יפגע על מעשה לא ראוי שעשה, חשוב שהבנות שעובדות כאן קשה בבית, לא יפגעו יותר. "זהו לאהל'ה, זה נגמר, לא עוד", הוא אמר בתקיפות.
לא זוכרת את אבא שלי מדבר כך, קיבלתי ממנו כוח, הרגשתי שאכפת לו ממני. זה היה כל כך חשוב בשבילי והבנתי שאם הוא התנהג כך זה היה חשוב גם לו. הרגשתי שאני כבר לא שקופה יותר, יש לי אבא שדאג לזה ממש עכשיו.
מאז אבא שלי חולל שינויים מאוד גדולים כשמגיעים לשבת אצלינו. הוא הדפיס דף מהמחשב שלו, בו הוא מבקש כמה דברים בצורה ברורה ומכובדת, והדביק אותו על דלת החדר מבפנים.
"בני ביתי היקרים לי מאוד.
אנו שמחים שבאתם אלינו, ומודים לכם על כך.
להלן כמה נקודות חשובות:
א. כרים וכסתות נמצאים מתחת למיטות.
ב. בחדר הארונות בארון השמאלי למטה, ישנם מצעים לטעמכם. חשוב מאוד בזמן עזיבת החדר להוציא מצעים ולשים בסל הכביסה הנמצא בחדר הרחצה.
ג. לפני יציאתכם מהחדר, אנו וודאו שלא שכחתם משהו, או משהו מוזר.
ד. חשוב להקפיד לבדוק תמיד, שהצעצועים נאספו על ידי הילדים בחדר המשחקים, והוחזרו למקומם.
ה. תודה לכם על עזרתכם במהלך השבת.
בברכה רבה, אבא.
יותר ברור מזה לא היה יכול להיות.
אני זוכרת בתחילה את ההומור שהאחים שלי ניסו לעשות מהמודעה הזו בסעודת השבת, הם ציפו שאבא שלי יזרום איתם בדרכו ההומוריסטית. אבל אבא שלי, שציפה שזה יעלה בשולחן השבת, דבק ברצינותו בנושא, והזכיר את דברי הסטייפלער שאזכיר כאן בהמשך.
• • •
מאז, כל אירוח של אחיי הפך לחוויה. השיתוף שלהם והעזרה בשבתות, נתן לנו להרגיש שאנו לא קורסות בכל פעם שהם באים, וגם נתן לנו להרגיש שהם מבינים מה עובר עלינו בכל פעם. הם היו צריכים לראות את הדף הזה של אבא שלי.
הקשר עם הגיסות המשתמטות של אז, הפך לחזק יותר. לאמיתי. הכרנו בהם דברים חדשים גם אם זה לאחר זמן רב.
אני לקחתי מזה כמה דברים חשובים לחיים האישיים שלי.
א. יש ילדים שהורגלו לקבל מבלי לתת, אותם ילדים צריך לבקש מהם בגיל מתבגר לעשות דברים, ואז זה יותר קשה. אדם שלא מגדיל ראש לעזור ולסייע לקרובים אליו, הוא אדם שמראה משהו באישיות שלו. אבל כשילדים חיים בצורה הנכונה מקטנותם, הם מפתחים גם אכפתיות ומעשה חסד בתוך ביתם, וממילא לכלל ישראל.
ב. בדרך כלל כשבעל הוא אכפתי ויודע לעזור (כמו בנצי) הוא זוכה לאישה כזו. (אבל עדיין זה רק בדרך כלל, כי יש גם יוצאים מן הכלל הזה) אם נחנך את הילדים ליטול חלק כשהם קטנים, הם יחפשו מישהי כזו, ויגדלו ילדים כמותם.
ג. מאותם אנשים שלא מגדילים ראש והתרגלו להתחנך בצורה של לקבל ולקבל, מהם (לצערנו) צריך לבקש עזרה. ואם קשה למי מאיתנו לבקש מסוג כזה של אנשים עזרה, שלא יצפה מהם לכלום, הם פשוט לא שם.
ד. הילדים שלי כולם מבלי יוצא מן הכלל צריכים לעזור בבית, והם עוזרים כל אחד לפי המגדר שלו. אין דבר כזה לגדל ילד כמו שאמי גידלה (ואמרתי לה את זה) גם הבנים שלי יודעים לטאטא, ולשטוף כלים כשצריך. הם עושים זאת באהבה ויש להם סיפוק אדיר מכך כי אני מטפחת את זה.
ה. הילדים שלי יודעים להעריך כל דבר שהם מקבלים, יש להם מוסר עבודה ואחריות, והם מסדרים את מיטותיהם בכל בוקר גם אם זה לא איך שאני מסדרת.
ו. אני ערנית מאוד למה שהילדים שלי עושים עבורי בבית, אני מעריכה את זה, ונותנת לזה מקום. גם על דברים שמובנים מאליהן, צריך לתת עידוד ותחזוקה. כך משמרים אותם שלא יהיו אנוכיים, אלא חושבים תמיד על האחר באופן אוטומטי.
ז. וכמו שהבטחתי אסיים בדברי מרן הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק"ל – הסייטפלער, על הלומדים שלא מחזירים את ספרי הלימוד בהם למדו בבית המדרש לאחר הלימוד: "ודאי מידת אכזריות ורשע הוא להטיל על אחרים מה שהוא הוציא ממקומו...", אם על תלמידי חכמים כשלומדים תורה הוא כותב זאת, במעגל המשפחתי על אחת כמה וכמה?!