היה זה לפני כשנה, פגשתי יהודי יקר אשר כך סיפר לי: "אני יהודי המשתייך לחסידות די גדולה באזור המרכז.
גדלתי בביתי כבן בכור להורים נחמדים וטובים. אימי הייתה אישה קצת קשה איתנו, הילדים, בגלל הפרפקציוניזם שלה, אבל בסך הכללי אין לי מה להתלונן, היו לי הורים מקסימים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הגיע הזמן שבו התחלתי לשמוע שידוכים, כאמור הייתי בן בכור והוריי מאוד התרגשו מכך שבנם בכורם נכנס לשידוכים.
אני זוכר עד היום את ההתרגשות של הוריי כשהם אמרו לי בוקר אחד: 'נראה לי שמצאנו לך את השידוך הכי טוב, כמובן תיפגש ואז נראה איך יתקדם הלאה.
היא בחורה מאוד טובה ומיוחדת היא מהמצטיינות בכיתתה, עושה אין ספור חסדים, יש לה לב טוב, יראת שמים, בחורה כלילת המעלות... ובנוסף משהו מאוד חשוב, כסף לא חסר למשפחתה, וזה מרפד את החיים כשאתה נכנס למשפחה מבוססת כלכלית', סיימו הוריי את ההסבר על הבחורה שאני אמור לפגוש.
נכון שאני מגיע ממשפחה חסידית סגורה ושמורה אבל תמיד היה לי את הביטחון העצמי. מה אני רוצה! מי אני! ומה אני מחפש!
כמובן שאבא שלי הדריך אותי בשאלות ותשובות מוכנות מראש מה להגיד לבחורה, ומה אני שואף ואיזה בית יהודי אני רוצה להקים. וגם הביא ארסנל של תשובות מה להגיד כאשר היא תשאל אותי שאלות.
אני זוכר עד היום את הלחץ כאשר הלכתי לפגישה, בחיים לא נפגשתי עם בחורה אי פעם בשיחה פנים מול פנים, אבל הייתי מוכן עם השאלות והתשובות שאבי הכין לי.
הגיע הרגע. אני זוכר שדפקתי בביישנות בדלת הדירה של דוד הבחורה בה התקיימה הפגישה.
הכול היה נפלא. היא הייתה בחורה חכמה, מבריקה, יודעת להקשיב ולכבד, אבל היה משהו אחד שהרגשתי שהוא ממש מפריע לי לכל אורך הפגישה, ואני אגיד את זה בעדינות. פשוט לא התחברתי לפנים שלה, לא אהבתי את המראה שלה.
נכון שהגעתי ממשפחה חסידית ודיבורים על נראות חיצונית לא היו השיח, אבל משום מה ידעתי להרגיש ולהגיד מה מפריע לי. היא בחורה חכמה טובה ואין ספור מעלות, אבל לא נעים לי להסתכל בפניה.
הרגשתי אחרי הפגישה מבולבל מאוד, מצד אחד הכול טוב ומצד שני אני לא מתחבר. הוריי כבר חשבו שהנה תיכף שוברים צלחת, אבל אמרתי להוריי את הדילמה שלי וגם הוספתי בעדינות שפשוט לא נעים לי להסתכל בפנים שלה.
היה לי קשה אז להגדיר בתור בחור צעיר מה אני רוצה ומה מפריע לי בדיוק. במקום להגיד: 'היא בחורה טובה אבל המראה לא מתחבר לי', פשוט לומר: 'היא לא מה שאני מחפש ואני לא רוצה אותה'.
ראיתי בפעם הראשונה את הוריי ממש נלחצים. הם אמרו לי יחד שאולי זה נכון לגבי החיבור לפנים שלה ועל טעם וריח אין מה להתווכח, אבל תוך כדי דיבור הם אמרו לי משפטים שסתמו את הרגש שלי כלפיה: 'נכון, אתה צודק, אבל הכי חשוב זה העיקר, זה הבסיס. אם היא בחורה טובה, מיוחדת, חכמה וגם משפחה עם כסף, אתה צריך לעשות שקלול של הכול. מה העיקר ומה הטפל בחיים.
אתה צריך לדעת שאין מושלם, וגם אם תהיה לך אישה עם נראות כמו שאתה רוצה מי אמר שהיא תהיה טובת לב?!' הם הגיעו עם כמה נקודות הנחה. שאין מושלם בחיים וצריך לבחור מה יותר משתלם, וגם שצריך להסתכל מה העיקר בחיים ומה הטפל.
כשכבר ככה כמעט השתכנעתי, אבי אמר את המילה האחרונה: שאלתי את האדמו"ר שלנו והוא אמר שזה השידוך ושיהיה ברכה והצלחה.
זהו, באותו הרגע הבנתי שהיא השידוך המיועד לי. דחקתי עמוק פנימה את הרגש... ו...התארסנו בשעה טובה ומוצלחת.
אבל לצערי רק חשבתי שאני מדחיק את הרגש הזה, כי מיד אחרי החתונה זה הפריע לי. למרות שהיא באמת הייתה אישה טובה, אבל משהו בנראות החיצונית גרם לי פחות להתחבר לפנימיות שלה.
הייתי מתוסכל. למי אני אגיד עכשיו משהו? אני יכול להגיד לאשתי שאני לא אוהב את הפנים שלה? אני אפגע בה עד עמקי נשמתה!
לספר להוריי גם לא היה הכיוון, איך אני אצער את ההורים שלי?! מחשבות אלו מילאו אותי בעצב גדול.
ואז הגיע השלב של הכעס, על הוריי, ואפילו על האדמו"ר שלי, למה הם לחצו עליי להתארס עם בחורה שאני לא אוהב איך שהיא נראית?
מי אמר שלהתחבר לחיצוניות של בחורה זה טפל? נכון ש'שקר החן והבל היופי' אבל אנחנו בעולם של שקר, ויש לנו נפש בהמית ויש לה צרכים מסוימים שאתה חייב לתת להם אותם.
רגשות של עצב, תסכול וכעס מלאו את ליבי. ואז הבנתי שאם אני לא אעזור לעצמי אף אחד לא יוכל לעזור לי. פניתי לעזרה מקצועית, ואט ואט הרגשות הקשים נרגעו. האמת, שטוב ליבה של אשתי בסופו של דבר שבה את ליבי, ולמרות שלא היה חיבור ראשוני טוב ליבה כבש אותי. לאט לאט ירד הקושי והצלחתי יותר ויותר להתחבר לאשתי היקרה.
והיום אני ברוך השם במקום אחר לגמרי".
אני מספר את הסיפור הזה במסר של צעקה. אני פוגש אנשים נשואים מהציבור החסידי, ליטאי, ספרדי, ולפעמים אתה רואה שבגלל כל מיני סיבות - ההורים, הרב, האדמו"ר, המשגיח, מי שזה לא יהיה שכחו את מה שכתוב שהרוצה להתחתן לא יתחתן עד שיראנה, וזה כדי שתמצא חן בעיניו. וזה קורה אצל כל העדות בכל מיני צורות אחד פחות ואחד יותר.
ברור שאין שום ערובה לכלום והכל זה סייעתא דשמיא, אבל השתדלות צריך לעשות, אם יש חיבור ראשוני. כי החיבור הראשוני הוא רק הניצוץ ואחרי הניצוץ יש לעבוד שיהיה חיבור אמיתי יחד, אבל בלי החיבור ואהבה ראשונה יהיה קשה להתנהל ולעבוד יחד שתהיה זוגיות טובה. יש משהו בסיסי בקשר זוגי זו ההרגשה הבסיסית שכיף לי להסתכל על השני בפנים, כיף לי לדבר איתו, כיף לי איך שהוא נראה, יש חיבור וחייב שזה יהיה החיבור הראשוני כי כאשר יש את החיבור הראשוני יש עם מה להתקדם, אבל אם אין בסיס, אין את משיכת הלב הפנימית שהיא מספיק חזקה וטובה, אז אין הלאה.
אפשר לדחוק רגשות ותחושות אבל בסוף זה מתפוצץ.
חשוב לי להבהיר - לא דיברתי על בחורים או בחורות שמחפשים את היופי המושלם, או על דמיונות על משהו שלא קיים, אני מדבר על התחברות ראשונה תקינה. על משהו בסיסי והיא משיכת הלב ראשונית חזקה שהיא כוללת משיכה לנראות החיצונית, משיכה לסגנון דיבור, ועוד. וזה דבר בריא נכון מכל הבחינות והדבר שהכי נכון לעשות.
אחרי זה אני שומע סיפורים מזעזעים איך אנשים חיים חיים שלמים מבלי שהם אוהבים איך שבן הזוג השני נראה ולא מחוברים אליהם.
אז אל תיכנעו לא ללחץ כספי, לחץ של הורים, לחץ של משגיח או כל אדם אחר. פה זה רק מקום של בחירה של הבחור או הבחורה שהם מצליחים להתחבר האחד אל האחר.
הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א, רבה של ירושלים העתיקה, סיכם את העניין בספרו (שיחות על חומש במדבר, עמ׳ קמ”ד) וכתב בזה הלשון: "יש מקרה אחד שבו אסור שהשכל יקבע לבדו, וצריך לתת לרצון את הבכורה, והוא כאשר מציעים לאדם שידוך: גם אם הנערה היא ממשפחה מיוחסת, עדינת נפש, יראת שמים, בעלת חסד ומידות טובות למכביר – אם המראה החיצוני שלה גורם לו דחייה – אל יישאנה! הרי מטעם זה אסרו לקדש אישה עד שיראנה (קידושין מ”א). כאן, אסור שהשכל יעדיף את מידותיה הטובות ויזלזל בצד החיצוני (שקר החן והבל היופי). כי אם יתחתן מתוך מחשבה ש׳הדבר יסתדר עם הזמן׳, יחסר לו ב'ואהבת לרעך כמוך' עם אשתו".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כתבתי את הכתבה הזו בצער גדול. אני לא יכול לתאר כמה זה מצער לשמוע אנשים שלא מחוברים לבני הזוג שלהם, ומפספסים חיים מלאי אהבה חיבור אמונה ושמחה יחד.
שבת שלום. מאחל לכם אמונה, אהבה ושמחה תמיד.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות