אז נניח שזיהיתי את משחק התפקידים במערכת הזוגית שלי והבנתי איך, בלי להרגיש, נקלענו לדפוס התפקידים הזה בינינו, שבינו לבין האמת אין שום קשר – מה אני אמור לעשות עכשיו? זה משחק התפקידים, שהתרגלתי אליו מאז שאני זוכר את עצמי, זה מה שאני מכיר ויודע. מה אני בלי זה?
בלי זה – אתה עם התפקיד שלך.
נכון, חייבים לזהות את משחק התפקידים שנקלעתם אליו ולשחרר אותו, אבל כל זה רק בשביל שתוכלו למלא את התפקידים שלכם, אתה כאיש ואת כאשה. לכל אחד מכם יש תפקיד מוגדר וברור, ורק המילוי המדויק שלהם יבטיח לכם את השלום האמתי.
התורה הקדושה, זו שנוצרה עוד לפני שנבראנו, זו שכל ספרי הפסיכולוגיה ומחקרי נפש האדם לא יגיעו לאלפית מהבנתה לנפשנו ולצרכינו האמתיים, התורה הזאת אומרת לנו:"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, ט"ז). ובזוהר הקדוש כתוב: "כי כד נוקבא שלטא על דכורא (כאשר הנקבה שולטת על הזכר), חס ושלום, אזי דינא תקיפא חס ושלום".
התפקיד של הבעל הוא ממשלה, לקיחת אחריות והנהגת הבית, הילדים שלו, ובעיקר – הנהגת אשתו. להיות זה שמושל ומנהיג ומנחה את הכיוון של הבית; זה שאשתו יכולה להשען עליו, ולא ההיפך.
גבר צריך להיות גבר! וכמה שזה פשוט, כך זה גם לא כל כך פשוט; להיות גבר זה אומר להיות ההיפך מילד. לדעת להוביל. לתת את הטון כשצריך. להנחות את הכיוון של הבית. להיות בעל הבית. אחראי. כזה שאשתו יכולה להישען עליו בלי לחשוש מקריסת מערכות.
וממש כשם שזה הצורך של הגבר – להנהיג, כך גם הצורך הטבעי של האישה הוא שבעלה ינהיג אותה. ונכון, שבדור המבולבל שלנו אמירות כאלו הן לא מי יודע מה פוליטיקלי-קורקט, אבל מה לעשות והן האמת הפשוטה?!
כל כך הרבה פעמים אפשר לפגוש נשים, שלא יודעות להגדיר את המצוקה שלהן בחיי הנישואין: 'בעלי הוא ממש טוב. הוא בסדר גמור! הוא מתחשב. הוא נעים. הוא נותן. הוא אוהב. אבל לא טוב לי. לא יודעת למה, אבל לגמרי לא טוב לי!'
וכשמבררים קצת, מתברר פתאום, בפשטות, שכל מה שהיא רוצה זה שבעלה יגביר קצת את הווליום שלו. היא רוצה אותו גבר. היא רוצה אותו מנהיג. היא רוצה שהוא ידע להגיד גם 'לא', שתהיה לו היכולת להעמיד אותה במקום. זה מה שהיא רוצה! וכשהוא רק יתחיל לנוע לשם, אל התפקיד האמתי שלו, אל הממשלה הממתינה לו, הלב שלה יחזור גם הוא, בהקלה ובתחושת רווחה, למקומו שלו.
***
תגידו את האמת, מה עובר לכם בראש, כשאתם שומעים שתפקיד האיש הוא הנהגה וממשלה?
כמובן, מהנהנים חלק נמרצות בהסכמה מלאה: "אכן, תפקיד האיש זה ממשלה! וכי לא כך נאמר, 'והוא ימשול בך'...? וכמו ראש ממשלה דהיום או סולטן, צאר או מושל דאז, כל סמכויות הבית בידיו ועל פיו יישק כל דבר!"
אחרים מעקמים את האף במורת רוח גלויה ובורחים לעמוד הבא: "לא מתאים לי הנושא הזה! נושא מימי הביניים! פעם יכלו בעלים לשלוט על הנשים שלהם ולנצל אותן! היום כבר לא נאפשר את זה! היום יש מוּדעות נרחבת לנושא, יש אגודות וארגונים רבים למניעת כאלה 'תפקידים', העולם התקדם!"
ונוספים נאנחים בגעגוע מיואש: "ממשלה?! מצחיק מאוד! אבל היא מושלת בי!!!"
אבל בין אם אתה משתייך לקטגוריה ראשונה, שלישית או שניה – בכל מקרה אינך נשאר שווה נפש לענין הממשלה, כי כמו סוגיית הכבוד, גם לעניין זה יש משקל רגשי חזק אצל כל אחד מאיתנו. כאשר השורש לכל המטען הזה – היה מצחיק אם זה לא היה כאוב ופצוע כל כך – השורש הוא בורוּת.
כי מרוב גלות, איבדנו בדורות האחרונים מספר הגדרות מילוניות פשוטות של כמה מילים הכרחיות, וסביב השיבושים האלה צברנו כל כך הרבה כאבים והתנגדויות.
אבל לא עוד
לא עוד גלות נפש ודעת ובעת. לא עוד שיבושים גלותיים הרסניים. לא עוד התנגדות מבוהלת או השתלטות מבהילה.
רק הבנה מפויסת ורצון וכמיהה ל - ממשלה(!).
מהי ההגדרה של "ממשלה"?
מגלה רבי נחמן מברסלב, ממשלה היא רחמנות מבוררת ורצון לתת באמת ובלי שום אינטרסים: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ"ט) – הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג. וְצָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת... שֶׁלְּקָטָן צְרִיכִין לְרַחֵם לִתֵּן לוֹ חָלָב דַיְקָא, וּלְגָדוֹל מַאֲכָל הַצָּרִיךְ לוֹ, וְכֵן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צְרִיכִין לְרַחֵם בַּמֶּה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ" (ליקו"מ תנינא תורה ז).
התנאי להנהגה הוא רחמנות.
ומה זה אומר, אם כן? איך מתפקידי להנהיג את הבית?
זה אומר, שהרצון שלי (רבותי, הרצון! בלי להתעלף מלגלות איפה אנחנו עומדים וכמה אנחנו רחוקים; רק להסתכל למצב בעיניים, לשאת תפילה ולהתחיל התחלה חדשה עם הרבה רצון, אמון ואמונה) – הוא להסתכל על אשתי ולראות את הצער שלה, את הכאב שלה, לחוש את החיסרון שלה ולשאוף להשלים אותו, לא כמו שאני מבין את זה לפי התפיסה שלי והצרכים שלי, אלא כמו שהיא צריכה, בשפה שלה ובמנה המתאימה למערכת העיכול שלה.
והעיקר – לא בשביל עצמי. לא לשם כבודי. לא על מנת להפיק רווחים. נטו למענה. למענם.
בהמשך הדיבור הזה מביא רבי נחמן דוגמה למנהיגות ממשה רבינו. במה היה משה רבינו מנהיג אמתי? בזה שהוא היה מוכן למסור את עצמו, למחוק את שמו, לאבד את העולם הבא שלו, ובלבד, שלא תינזק אפילו ציפורנו של הפחוּת מישראל!
אז נכון, אנחנו לא משה רבינו וגם לא נדרשים להיות משה רבינו, אבל הקו הברור הוא: "וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ, שֶׁלּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלּאת תַּאֲוָתוֹ..." (ליקוטי מוהר"ן, תורה נ"ו).
אני לא מחפש שום רווחים מהממשלה שלי! אין לי שום כוונה לנצל את המנהיגות לצרכי ולהנאותי! יותר מכך, אני מוכן למסור הכול כדי להיטיב למי שמונהג על ידי. אני מוכן לעשות הכול, כולל לוותר על הכבוד שלי, כדי לדאוג לטובתם ולרווחתם, הגשמית והרוחנית, של התלויים בי.
עכשיו אתם מרגישים איך המושג 'ממשלה' מתחיל קצת להתהפך מגלות לגאולה? ממשלה זה לא דיכוי. ממשלה זה לא גריפת הנאות. ממשלה זה רצון אינסופי להיטיב ולמלא חסרונות. וכמו שאומר רבינו: "צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם, וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ה).
ולוואי ונזכה, צעד אחרי צעד, להוביל את עצמנו ברכות ובמסירות ובנאמנות – אל אותה ממשלה. ממשלה של רחמים.
הצגת כל התגובות