הוא הגיע לבית החולים, מחלון הדלת החזיק דף עליו היה כתוב: "אני מוחל לך" | סיפור מטלטל

אני עובד בחברה ידועה בארץ, סכום הברוטו שלי הוא 30.000 ש"ח ושעות העבודה שלי הן 5 שעות ביום.

הסיפור שלי הוא, על איך מצאתי את העבודה הזו.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הכל התחיל עם חבר טוב שלי, עמירם (39) אב ל-6. את עמירם הכרתי באוניברסיטה שם למדנו יחד תואר ראשון בחשבונאות.

עמירם היה סמנכ"ל של מפעל גדול, הוא תמיד היה נראה טוב עם רכב לא שגרתי, ובתוך תוכי קנאתי בו על רמת החיים אותה הוא חי. הוא גם היה כריזמטי ואהוב מאוד בין כל החברים המשותפים שלנו, וכולם רכשו לו כבוד והערצה, בעוד הוא קטן ממני בכמה שנים.

אם אני והילה היינו חושבים לצאת לחופשה בסוף שנה לאיזה לילה בצימר פחונים, הם היו שוכרים וילת פאר ענקית עם בריכה, ג'קוזי וסאונה, ו-5 ארוחות שמגיעים אליהם מדי יום למשך אותו שבוע.

לא יודע איך הייתי כזה, אבל היה בינינו תמיד סוג של תחרות סמויה: אני הייתי רוצה להראות לו שאני חי גם ברמה גבוהה, בעוד אני נחנק כלכלית מדי חודש ותמיד מגיע לוויכוחים עם הילה בשל המצב הכלכלי בבית, עמירם היה אדיש כל כך למצבו הכלכלי, לא מדבר על כסף וחי ברמה גבוהה ובלי חשבון, ותמיד בשלום בית עם רעייתו.

בתחילה הייתי מנחם את עצמי שזה 'קנאת סופרים', פעמים רבות צמד המילים הללו הם נחמה של קנאים שהופכים לחולים מהקנאה ומנחמים את עצמם שזו קנאה חיובית.

אפילו השיחות שלי עם הילה היו על עמירם בכמות גבוהה, עד שהיא הייתה מעירה לי ואומרת: "די, מה אתה מכניס אותו לחיים שלנו". אבל אני לא יכולתי, תמיד אחרי מפגש עימו הכל היה עולה לי שוב מחדש.

יום אחד עמירם שיתף אותי במשהו.

הוא סיפר לי שהמפעל בו הוא עובד הולך להיסגר, והוא בלחץ מטורף על חייו ועל בני ביתו. "רק לך אני אומר את זה שלומי, אני פשוט לא ישן בלילות ומנסה לחשוב איך אני שורד עם כל ההתחייבויות שלי".

ככל שעבר הזמן ראיתי את עמירם בדעיכה, עצבות וקושי. לא נעים לי לספר לכם את זה, אבל זה ניחם אותי והרגיע אותי שהוא ממש על הקרשים, ואם אני אהיה יותר ברור, אפילו שמחתי מזה.

יום אחד הבנתי ממנו שהוא עוד חודשיים עוזב את המפעל. "אם יש לך עבודה מעניינת, תגיד לי", הוא אמר בקול שבור. אני בתוך תוכי זמזמתי: "איזה עבודה ואיזה נעליים אני אמצא לך, קצת תרגיש קושי אדון עמירם, קצת תרגיש מה זה להיות בלחץ כלכלי".

שבוע לפני שהוא סיים את עבודתו במפעל הוא סיפר לי את הסוד הגדול ששדרג את חיי.

הוא שיתף אותי שיש חברת הייטק גדולה מאוד שמישהו הציע לו לעבוד שם. "מה אתה אומר, היית הולך על זה?", הוא שאל באמון מלא. אני שמאוד קרץ לי לקבל את המשרה לא הראתי לו התלהבות.

יום אחרי יצרתי קשר עם החברה הגדולה, הצעתי את עצמי וביקשתי להגיע לראיון.

לא יודע איך התמזל מזלי וקיבלתי תשובה חיובית להגיע לראיון. הגעתי לשם חושש שלא אפגוש בטעות את עמירם. הכל היה חלק, התרשמו ממני מאוד, ואחרי שבוע קיבלתי תשובה שהתקבלתי לעבודה.

שבועיים אחרי עמירם בא אליי כמעט בוכה. "העבודה הזו שאמרתי לך? זהו, זה כבר לא רלוונטי הם מצאו מישהו. נראה איך נעבור את המשבר הזה".

לא סיפרתי לו מאומה על כך שהתקבלתי לעבודה הזו, ושידרתי עסקים כרגיל.

אבל עמירם היה במצוקה גדולה, והוא ראה בי חבר אמיתי וביקש עזרה. "אולי תדבר עם העבודה שלך, אם צריכים מישהו שם?", הוא שאל ברחמים. "עזוב אותך עמירם, לא כדאי לך, אני עצמי כבר רוצה לעוף משם", עניתי לו בערמומיות.

ואז התחלתי לדבר אליו בצורה קשה ותובענית, זו הייתה ההזדמנות שלי להכות בו, ולהוציא את מרמור הקנאה שלי החוצה.

"איפה כל החיוכים שלך עמירם? תמיד אתה מדבר על שמחה ועל הכסף כמה שהוא הבל הבלים, איפה כל המילים היפות שלך? אתה לא רואה שזה סימן משמים לחשב מסלול מחדש, לבדוק אולי הפה שלך עשה כמה טעויות, וכפי איך שאני מכיר אותך בטח פגעת במישהו".

עמירם היה בהלם ממני, ראיתי את זה על העיניים שלו. אבל הוא היה מספיק שבור בכדי לא לענות לי, הוא כל כך היה עסוק בלעבור את המשבר הזה, והוא פשוט שתק. זה הפחיד אותי השתיקה שלו, הבנתי שעכשיו הוא על הסוס בזכות השתיקה הזו, חששתי מזה לכמה דקות.

המצב של עמירם הוסיף להיות קשה, הוא כבר דיבר על מכירת ביתו הגדול ועל קושי כלכלי מתמשך, ואני הייתי אדיש אליו. פשוט חיכיתי לו בפינה לרגע השפל הזה, וחיפשתי להכות בו ללא רחמים בהזדמנויות שונות בדברי מוסר וכו'.

ואז הגיע היום הראשון בעבודה החדשה, התרגשתי מאוד והתחברתי שם חזק.

חודשיים אחרי זה קרה.

אני נכנס לבניין החברה ואני רואה בביתן האבטחה לא אחר מאשר את: עמירם עם הגב אליי. הוא היה עסוק שם במחשב, ואני עליתי לקומה השמינית. לא אמנתי שזה יקרה לי הדבר הזה, דווקא כאן בחברה הזו הוא ימצא עבודה של מאבטח?

היה לי יצר כזה שהוא יידע שאני עובד במקום שעליו הוא סיפר לי, אז החלטתי לרדת למטה וזהו, בלי לחשוב.

הגעתי לביתן, עמירם ישב שם עם ספר תהלים, כשהוא ראה אותי הוא קם ושאל:

עמירם התרצן לרגע, הוא קלט בדיוק את מה שרציתי שהוא יבין. הוא הביט בי בצער ולחש בכאב: בהצלחה.

מאז עמירם ניתק קשר ולא היה מוכן להחליף איתי מילה בכל פעם שנפגשנו, ואני המשכתי לומר לעצמי: "כל עוד הוא לא פנה אליי, אין לי מה לחשוש. אני בסדר גמור, למה לי להיכנס למחשבות שלו, אם היה כועס היה פונה אליי", ערבבתי את עצמי בשקרים.

חודש אחרי עמירם כבר לא עבד שם, חברים אמרו לי שהוא מאוד כועס עלי ולא מסוגל לראות אותי. כשאני נפגשתי עימו הייתי מקדים לו לשלום, אבל הוא היה מתעלם ממני. שנתיים לא הסכמתי לבקש סליחה.

עד שחליתי בפסוריאזיס.

זה התחיל בחלק קטן בגוף שלי והתפשט במהירות לכל הגוף. אבל חצי שנה אחרי כבר נדבקתי במחלה זיהומית ונכנסתי לבידוד מלא. את העבודה עזבתי ואת הלב אכלתי, ולא הפסקתי לחשוב עליו, על עמירם.

על מה שעשיתי לו, בזמן הכי קשה שלו התעללתי בו, כמה לא התנהגתי עימו כמו שמגיע לו בפרט שרק טוב הוא עשה לי. הייתי יושב בבידוד ובוכה ללא הפסקה, כי ידעתי בדיוק מה עשיתי, והבנתי שאני חייב ללכת אליו ולבקש סליחה על מה שעשיתי.

אבל לא יכולתי לצאת מהבידוד בבית החולים. התחננתי לרופאה שם שתיתן לי לצאת לשעה ואני חוזר, אני זוכר שבכיתי לה כמו ילד, היא לא הסכימה.

פתאום חיפשתי אותו באמת, פתאום הרגשתי כל כך מסכן ושפל.

החלטתי להתקשר אליו.

עמירם אמר לי את השבר הגדול שהוא חש שבזמן הקושי שלו תבעתי אותו, ועל הרגעים שאמרתי לו בחיוך שטני שאני עובד בעבודה שהוא כל כך רצה. הוא סיפר שהוא ראה בי כאויב לכל דבר, ולא כסתם שונא. 

לא הפסקתי לבכות, התחננתי שימחל לי. עמירם לא אמר לי שהוא מוחל, הוא פשוט לא יכל לומר את זה. הבנתי שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. מדי שבוע הייתי מתקשר לאחל לו שבת שלום, ויחד עם זאת הילה הייתה מדברת עם אשתו שיסכים למחול באמת.

רק חודש אחרי השיחה שלנו, הוא הגיע לבית החולים, מהחלון הוא הביט בי, החזיק דף עליו היה כתוב: "אני מוחל לך". אני פרצתי בבכי גדול שהקפיץ את כל המחלקה, זה היה בכי טהור בכי של תשובה אמיתית.