נפגשתי לפני מספר חודשים עם יהודי יקר, וכך סיפר לי:
"אני נשוי זה שש-עשרה שנים. יש לנו שישה ילדים מתוקים וחמודים. אני עובד, אשתי עובדת — אבל אני לא מרוצה מחיי הנישואין שלנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני גדלתי בבית מאוד מסודר ונקי, ואשתי גדלה הפוך ממני — בית שבו הסדר פחות חשוב, פחות הדבר העיקרי. אני גדלתי בבית שבו הלבוש והמראה החיצוני חשובים מאוד, אבל אצל אשתי זה שוב אותו דבר: הלבוש החיצוני הוא רק חיצוני, ואין בו שימת לב באמת לפרטים הקטנים והגדולים, כמו שאני גדלתי.
אצלנו בבית שולחן שבת היה כמו שולחן מלכים — צלחות מיוחדות, הכול מוקפד כמו לבני מלכים. אבל אצל אשתי בבית? חד-פעמי פשוט היה מונח על השולחן — כי זה סוג המשפחה.
ויש עוד דברים שאני ואשתי שונים בהם. אולי זה נשמע דברים קטנים, אבל בשבילי — אלו דברים גדולים. דברים שחייתי עליהם, שזה חלק ממני, חלק ממערכת העצבים שגדלתי עליה. והנה — קיבלתי אישה הפוכה ממה שציפיתי, בכל הדברים החשובים לי קיבלתי את ההפך:
רציתי לבושה טוב — קיבלתי אפילו קצת הזנחה.
רציתי בית מסודר — קיבלתי בית מבולגן.
רציתי שולחן שבת מכובד — קיבלתי חד-פעמי מפוזר על השולחן.
מצד שני, היא אישה טובה.
לא פוגעת.
טובה, מכבדת, מעריכה.
אבל בדברים שאני גדלתי עליהם — איך צריך להיראות בית, איך צריכה להיראות אישה — זה לא היה, זה רק היה ההפך.
במשך שנים רבות ניסינו ללכת למטפלים, לייעוץ זוגי — אבל שום דבר לא עזר. הסדר הסתדר, הלבוש השתנה... בדיוק לשבוע. ואז זה חזר לסורו.
ולי זה היה קשה מאוד. ללכת עם אישה ברחוב — כשאני רגיל ללכת עם לבוש מסוים, ולא זרוק. זה גרם לי להרגיש לא נעים, מאוד, בלשון המעטה.
עד שיועץ אחד שהלכנו אליו אמר לנו שאולי אשתי תלך לטיפול נפרד, לעבוד על ההתנהגויות האלו. היא ניסתה — אבל לצערי, גם זה לא עבד.
אני נשברתי.
ואז, בפעם הראשונה בחיי — צעקתי על אשתי.
אמרתי לה:
"מה אני מבקש? למה את לא יכולה ללכת כמו כולם? להתלבש כמו כולם? שהבית יהיה מסודר כמו שצריך?"
בחיים לא צעקתי עליה.
ואשתי... פרצה בבכי מר.
אמרה:
"כנראה שאני לא מספיק טובה בשבילך."
והיא בכתה, בכי מרורים, כחצי שעה.
אז הנה אני אצלך, מרדכי.
מה אתה אומר? מה עושים?
ניסיתי הכול — זה באמת מפריע לי.
מה אני אמור לעשות?"
הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו:
"אתה אוהב את אשתך?"
הוא ענה מיד: "כן."
"אתה מעריך אותה על דברים שיש בה?"
"כן."
"אתה רוצה אותה?"
שוב ענה: "כן."
ואז אמרתי לו:
"תשמע. ניסית הכול, מכל כיוון.
ועכשיו — הכדור בידיים שלך.
הסבל הוא אצלך.
זה אומר: ניסית לשנות את אשתך, כפי שאתה גדלת, בכל מיני דרכים ושיטות. וזה לא עבד.
אז או שאתה לומד לאט לאט להשלים ולקבל שזו אשתך — זה האדם שמולך — ומפסיק את ההתנגדות הזו.
או שתמשיך להילחם — והמלחמה הזו תמשיך לגרום לך סבל.
עכשיו עזוב שנייה את אשתך — מה היא סובלת, כשמנסים לשנות אותה והיא לא מצליחה.
בוא נדבר עליך.
אתה חונכת איך צריכה להיראות אישה, איך צריך להיראות בית — זה מה שלמדת.
ובגלל שזה מה שלמדת, המוח שלך לא מוכן לשנות.
הוא לא מוכן לעצור, לא מוכן לשחרר שליטה.
אבל אולי הגיע הזמן להגיד לעצמך: די.
להרפות.
לשחרר.
זה אשתי.
ככה היא מתנהגת.
וללמוד להתבונן ביופי הענק — הפנימי — שיש בה.
הרי אתה אומר בעצמך שיש בה יופי פנימי ענק.
אז במקום להרפות ממה שחונכת ולהתענג על הטוב שיש לך — אתה לא מוכן להרפות ממה שאתה רגיל.
ואתה אומר לי שוב ושוב — שאתה בחיים לא תעזוב אותה.
גם כי יש לה דברים טובים, וגם כי יש לכם שישה ילדים טובים ומקסימים.
אז תדע לך:
הסבל הוא אצלך — כשאתה לא מרפה. כשאתה לא משחרר.
ואם אתה לא מסוגל להרפות, לשחרר ולקבל — שזו אשתך, עם המעלות והחסרונות שלה — אז אתה צריך ללמוד דרך טיפול איך לשחרר את המקום הזה.
תזכור:
ההתנגדות יוצרת סבל.
תשחרר.
ככה ריבונו של עולם רצה.
ככה הוא בחר לך.
ככה צריך להיות לך.
וכל מאבק — רק יגביר את הסבל.
היה לו קשה לשחרר.
כי הוא למד בביתו שרק אם אישה מתלבשת בצורה מסוימת — זה אומר שהיא מכובדת.
ורק אם הבית מסודר — אז זה בית נורמלי.
הוא צריך היה ללמד את המערכת שלו מחדש.
או שהוא ימשיך להילחם, ולהיאחז במה שלמד — ולסבול.
או שהוא יתחיל להגדיר מחדש מה זה אישה, מה זה בית — ולשחרר.
לפעמים אנשים סובלים בחיים שנים — רק בגלל דבר אחד: הם לא משחררים.
דיי להילחם. דיי.
פעם היה לי סיפור.
סיפור קטן.
הייתה אישה שבכל ערב שבת — הבית היה בצעקות, עצבים, בלגן.
ולמה?
כי היא החליטה:
אם אין שתים-עשרה סוגי סלטים בשבת, וחלות מיוחדות שהיא עצמה אפתה — זו לא שבת.
וזה הפך לסיפור שהיא סיפרה לעצמה.
אבל בגלל הסיפור הזה — היא הייתה סובלת.
כי לא תמיד היה זמן.
לא תמיד היה כוח.
אבל היא גודלה על זה: אם אין חלות טריות כל שבת, ושתים-עשרה סלטים — זו לא שבת.
אז באמת לא תהיה שבת — עד שהיא תכין.
לא משנה מה המחיר.
אבל זה לא הסיפור האמיתי.
זה לא שבת.
שבת היא לא הסלטים.
שבת היא לא החלות.
שבת — זו הנשמה שבפנים.
יש המון דברים שלמדנו בילדות.
המון דברים שגדלנו עליהם.
אבל אולי — אפשר לשחרר חלק מהם.
אולי הם לא באמת חשובים כמו שחשבנו.
אולי הם פשוט גורמים לנו סבל מיותר.
היהודי ההוא — לקח לו זמן.
אבל בסוף — הוא שחרר.
שחרר את האחיזה, איך בדיוק צריך להיראות שולחן שבת.
והבין — שלא קרה כלום אם הבית מבולגן.
הוא חזר אליי אחרי תקופה ואמר לי:
"קיבלתי את החיים שלי במתנה.
כמה שנים אכלתי את עצמי — למה אשתי ככה? למה ולמה ולמה?
וברגע ששחררתי — החיים שלי נהיו רגועים. שמחים."
וכן, גם אותה אישה —
כשהבינה שלא קורה כלום אם היא לא מספיקה להכין חלות —
שלחה את הילדים למכולת.
והפרשת חלה? תהיה בהזדמנות אחרת.
אחד הדברים שגורמים לאדם לסבל — זו האחיזה.
ההתנגדות.
המאבק במציאות.
אם אדם לומד לשחרר, לנשום, ולהגיד:
ככה אלוקים רצה.
אני מרפה.
אני משחרר.
— חצי מהסבל נעלם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"מה חשוב יותר — האהבה שיש, או הסיפור שגדלת עליו איך היא 'אמורה' להיראות?"
"אולי גם אתה — זה שקורא עכשיו — נלחם יותר מדי. אולי הגיע הזמן להרפות."
שבת שלום ומבורך.
לתגובות: machon.rot@gmail.com