עבור ג. היה העתיד נראה נפלא מתמיד. הפגישות עם מי שמועמד להיות בעלה היו נפלאות. הוא היה עדין, רגיש, חם, מתחשב, מבין לליבה ולרגשותיה והיא חשה כי סוף סוף מצאה את הנפש התאומה איתה הוא רוצה להקים משפחה ולחיות את כל חייה. מעולם לא הייתה ג. מאושרת כל כך, מעולם לא האמינה כי יכולה להיות התאמה כה מושלמת בין שני בני אדם. אבל האשלייה הזאת ארכה זמן קצר בלבד.
רק מספר חודשים עברו מאז שנישאו וג. גילתה כי לבעלה, האדם הנפלא והמתחשב, ישנם קווי אופי נוספים, דומיננטיים לא פחות- מתכעס במהירות גם על דברים של מה בכך, רגזן ללא סיבה הנראית לעין, מתבטא נגדה בצורה פוגעת שמעולם לא העלתה על קצה דעתה שדיבורים כאלו יישמעו בביתה, ומשם- קצרה הייתה הדרך לאלימות פיזית של ממש.
ג. לא הייתה מסוגלת להאמין שכל זה, אכן, קורה לה, בביתה, עם האדם שהיה היקר לה ביותר. היא עשתה בדק בית פנימי וחיפשה בהתנהגות שלה את הגורמים להתקפות הללו. היא הקפידה יותר על זמני הארוחות, על ניקיון הבית והבגדים, על עמידה בלוח זמנים ועל מה שרק אפשר, אך בעלה לעולם לא היה מסופק. נדמה היה כי ככל שהיא משתדלת יותר הוא מעלה את רף הדרישות שלו וכאילו מחפש בכוח את הסיבה להתפרצות הבאה.
בשלב הזה ג. עדיין לא קראה את הכתובת על הקיר ולא הכירה בחומרת המצב. מה גם שבעלה טרח כל העת להוריד את ערכה האישי על ידי שימוש בביטויים פוגעים ובהצהרות של: כל מה שקורה הוא באשמתך. לו היית מתפקדת בצורה טובה יותר, לו היית מבינה טוב יותר את תפקידה של האישה בבית לא הייתי מגיע להתפרצויות הללו, ובכלל, את מקצינה את המצב ומוציאה את הדברים מכלל פרופורציה.
מספר חודשים לאחר מכן כבר נאלצה ג. לברוח מביתה. לאן? עדיין לא ידעה, אך ברור היה לה כי במצב הזה- היא לא נשארת. עדיף להתגורר ברחוב ולא לחיות תחת פחדים ואיומים.
סיפורה של ג. למזלה, הוא טרי יחסית, מן השנים האחרונות. למזלה מכיוון שהמודעות לאלימות גם בתוך החברה החרדית היא עניין חדש יחסית, בן עשר שנים בלבד. יש למי לפנות, להפנות, ובעיקר, יש לאן ללכת. קיימים כיום מקלטים לנשים חרדיות שנוסדו על ידי עמותת "בת מלך" של הרב נח קורמן שהכיר בצורך השעה והרים את הכפפה הרגישה והמורכבת הזאת. קיימים כיום שני מקלטים הפועלים בירושלים ובמרכז הארץ ונועדו לענות על הדרישות הייחודיות של הציבור החרדי: דאגה למסגרות לימוד הולמות לילדים, ליווי של אנשי מקצוע המכירים את הקודים של החברה שלנו ועוד ועוד.
לסיפורה של ג. יש יחסית סוף טוב. היא דרשה וקיבלה גט תוך זמן קצר ובגיל צעיר יכלה לשקם את חייה ולהתחיל מחדש. לרוב, המקרים הם קשים יותר. נשים שמתרגלות לחיות בתוך מעגל אלימות מתקשות להתנתק ממנו, להכיר בחומרת המצב ולפרוץ אותו. ישנם גם פחדים כלכליים המונעים את האישה מלקום ולעשות מעשה. ישנם כמובן הילדים, שהחשש לפגיעה בהם עומד בדרך כלל בראש סולם סדר העדיפויות חשש לעתיד- גורל השידוכים, וחשש גם להווה- כיצד יתמודדו עם מצב חדש ומאיים של סכנת פירוק התא המשפחתי. סוגייה זו היא מורכבת מאד שכן הדפוס הפסיכולוגי הנפוץ הוא להשלים ולהסכין עם המציאות, גרועה ככל שתהייה ולא ליזום שינוי שידרוש הסתגלות למצב חדש, לעיתים מאיים לא פחות. ש. למשל, אם לשנים עשר ילדים ומורה נערצת בסמינר בו היא מלמדת סבלה מאלימות מילולית והשפלות תמידיות מצד בעלה, לעיני ולאוזני הילדים תוך עידוד של האב ללמוד ממעשיו ולהתנהג כמוהו. למעלה מעשרים שנה היא סבלה בדומייה עד שהגיע הרגע בו אמרה די ועזבה את הבית. המשפחה התפצלה- ילדיה הגדולים שמרו אמונים לאב והקטנים יצאו יחד איתה. למרות שש. קיבלה תמיכה מלאה ממשפחתה הרחבה, אחיה והוריה שגיבו את הצעד האמיץ והחכם וסייעו לה בכל תחום אפשרי, בכל זאת, לאחר שנה היא בחרה לעשות "אחורה פנה", לנתק את הקשר עם המשפחה ולחזור לבעלה. קשה מאד לשנות דפוס אישיות שבמשך שנים התרגל לחיות תחת ביקורת ותחת לחץ נפשי. משם כך, הנשים הסובלות זקוקות לכוחות רבים, הן פנימיים והן תומכים מבחוץ כדי לשבור את המעגל ולבצע שינוי.
אלימות מוגדרת כיום ככל סוג של התעללות או הפחדה, לאו דווקא הרמת יד של ממש, לדוגמא, ביקורת הרסנית, הקנטה, השפלה או האשמות חוזרות ונשנות גם הן סוג של אלימות. הפרת הבטחות, מניעת כסף, או איומים חוזרים ונשנים, כל אלו אינם אמורים להיות חלק ממערכת יחסים זוגית ובאם חלילה הם אכן קיימים, אסור להשלים עם המצב, אסור להסכין אימו. יש לשקול ברצינות בקשה לסיוע חיצוני
הצגת כל התגובות