כילד, בכל בוקר - אבי מורי הגה"צ הרב חיים רבי שליט"א היה מעיר אותנו כך: הוא היה מגיע לחדר השינה שלנו, עם כוס קקאו חם ומתוק (לא שוקולית). ובקולו האוהב והאהוב היה אומר לנו את המילים הכי טובות שילד צריך לשמוע על הבוקר. לא משנה על מה היה הנושא, אבל החום שהתנקז לנו בגוף הקטן ממילותיו הטובות, היה עצום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הכריכים שאבא היה מכין לנו, היו פשוטים אבל מיוחדים. פרוסת לחם פרוס, עליה שכבת חמאה, גבינה לבנה ועגבנייה, וקורטוב מלח. בראש חודש, היינו מקבלים בונוס: שקית שוקו. זה היה המתכון. (אגב, מומלץ מאוד) עד היום אצל ילדיי יש שם לכריך הזה:
כריך סבא רבי.
אבל התאווה לשוקולד בתוך פיתה טרייה הייתה לי תמיד בראש, בגלל שפגשתי בזה בכל בוקר כשהייתי רואה את חברי לשולחן, מיכאל. הוא היה מגיע עם פיתה טרייה ועמוסה בשוקולד.
שמתי לב למשהו שחזר על עצמו מדי בוקר: כשהייתי מוציא מהתיק שלי את הכריכים ומתחיל לאכול, מיכאל לא היה מוריד את עיניו מהם, זה היה מבט מלא בקנאה ואני לא מצליח להבין ממה. ולעומת זו אני מהצד השני, מנסה לדמיין מה היה קורה לי אם הייתה לי ביד פיתה כמו שלו וחלל הפה שלי היה מתמלא בכמות מכובדת של שוקולד.
יום אחד זה קרה...
לפני שיצאנו ליטול ידיים לארוחת 10, הוא פנה אליי בהצעה: "בא לך שנחליף את האוכל? אני אתן לך את הפיתה שלי, אתה תביא לי את הלחם שלך, אתה מסכים?", הוא שאל אותי בערגה.
לא הייתה לי הזדמנות פז יותר מזו, ועניתי בחיוב. זהו, הפיתה אצלי ביד, היא הייתה כל כך כבדה משוקולד, אכלתי אותה בהנאה כשאיני מאמין על הטרף הקל שהגיע עד אליי קרוב כל כך.
למחרת, הוא שאל שוב: האם אני רוצה שנחליף את הכריכים שלנו. כמובן שהסכמתי. ביום השלישי כבר סירבתי, זה היה נראה לי יותר מדי שהוא יביא לי את הפיתה המבוקשת הזו, לא יכולתי לעשות לו את זה. אבל הייתי חייב לשאול אותו, איך הוא מוכן לוותר על הפיתה הזו עבור הכריך גבינה ועגבנייה שלי?
מיכאל הביט בי ואמר:
"אתה יודע כמה זמן לוקח לאבא שלך להכין את הכריך הזה? כמה הוא עובד על זה? הוא צריך לחתוך את העגבנייה, אחרי זה למרוח חמאה, ואחר כך גבינה, ואז להניח את העגבנייה על הגבינה, ועל זה פרוסה. זה הרבה זמן", אמר לי בעיניים בורקות.
עכשיו אני יותר נדהם איך ילד בכיתה ו' עסק בחוויה הזו. כשהוא שיתף אותי איך אמא שלו מכינה לו את הפיתה העמוסה בשוקולד, הבנתי מה חסר לו. הוא סיפר שמדי בוקר לפני שהוא יוצא מהבית עם אימו כשהתיק כבר על כתפה, היא פותחת את הפיתה למעלה, מכניסה כף גדושה של שוקולד לתוך הפיתה, מוציאה את הכף ולוחצת על הפיתה לפיזור השוקולד באופן מירבי. זהו, הכריך מוכן.
המילים הללו נתנו לי להבין, שיותר מאשר שהוא רוצה לחוש את טעם הכריך שלי, הוא מעוניין להרגיש את ההשקעה שלו, הוא רוצה לחוות בארוחת ה-10 חוויה של השקעה, שמישהו השקיע עליו. זה סוג של אהבה הורית המגיעה דרך האוכל.
פתאום כעסתי על עצמי: איך הסכמתי לתת לו את האוכל שאבא שלי כל כך משקיע עליי בכל בוקר? בעולמם של ילדים יש המון חוויות רגשיות, וכאן הרגש שלי לאבא שלי היה עצום, דווקא מהחבר הזה שהצליח לייקר לי את מה שאני אוכל מדי יום.
• • •
לא מזמן מסרתי הרצאה בערב הורים באחת הישיבות הקטנות בירושלים. פתחתי את דבריי בסיפור הנ"ל, ומשם המשכתי בדיוק לנושא הזה: עד כמה הילד שלנו מרגיש אותנו ההורים, דרך החיבוק שלנו, דרך נעימות הקול שלנו, דרך המגע הפשוט שלנו.
אם על ידי המזון המהיר, שאמא שלו הייתה מכינה לו מדי בוקר – משם בדיוק הוא הרגיש חוסר, וניסה למצוא אותו דרך הכריך המושקע של אבא של חבר שלו, החוסר שלו היה גדול כל כך, עד כדי שזה הפריע לו.
ילד שחווה בבית אכפתיות ואהבה, חוויה של מילה טובה, הוא ילד שמרגיש שאוהבים אותו. לעומתו ילד ששומע רק הערות ודרישות, תביעות ושפיטות, הוא ילד שמרגיש שלא אוהבים אותו. גם אם נסביר לו כמה אנחנו כל כך דואגים לו, זה לא יעזור, כי הגישה היא החלק החשוב.
ספר דברים מתחיל בתוכחות משה רבנו ע"ה לבני ישראל, סמוך למיתתו של משה רבנו הוא בחר להוכיח את בני ישראל. היכן הוא היה עד עכשיו, מדוע רק עכשיו לפני מותו הוא בוחר לעשות זאת?
שימו לב לרש"י הקדוש.
"וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם"׃ - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי: (רש"י, דברים - פרק א' פסוק ג')
יעקב אבינו הגדול, חשש להוכיח את בנו, שחלילה מחמת ההוכחה הזו, ימצא ראובן מקום רגשי וחם אצל עשיו אחיו ויעזוב את יעקב אביו. תסכימו איתי שיעקב לא היה צריך לצעוק על ראובן, הוא היה יכול לומר לו את זה בצורה יפה ובאהבה גדולה, אבל יעקב ידע שיכול להתפתח כאן ניכור מצד בניו בגין הוכחתו אליהם, והם ימצאו מפלט אצל אחיו הסורר.
מה נגיד על ילד שמרגיש שהוריו לא אוהבים אותו, לא מסוגלים לומר לו איזו מילה של אהבה, והקשר שלהם הוא קשר מתמטי בלבד? יש נערים שכבר הספיקו לשתף שהם לא שומעים מההורים שלהם מילות חיבה ואהבה וזה אוכל אותם, הכל טכני ובפנים זועפות, ואם האבא לא העיר להם הערה יום אחד, הוא פספס את מצות היום רחמנא ליצלן.
שמעתם פעם על חסימה רגשית - קשיים רגשיים מעין אלו יכולים להיגרם מחוויות, התנסויות, מערכות יחסים בעבר ובהווה, אירועי חיים ומצבים רגשיים שההורים חוו בחייהם שגרמו להם לא לבטא רגש ואהבה לילדיהם. אלו דברים שיכולים להיפתר על ידי טיפול, ולהביא האור לילדים שממש לא אשמים בגין מה שאנו עברנו, ההורים.
• • •
בסיום ההרצאה ניגשו אליי זוג הורים, האמא פתחה בדיבור ושאלה: "מה עושים הורים כאלה שפשוט אין להם את זה, הם לא יכולים לאהוב, לחבק, הם לא שם. מה עושים עם דבר כזה?", היא שאלה בכאב.
היה ניתן לראות שהיא שמרה על כבוד בעלה שהיה נוכח במעמד ולכן האשימה גם את עצמה בעניין, אחרי הכל היא באה לדבר על זה, וזה כואב לה, זה רק מראה כמה לה זה אכפת. בעלה הרגיש צורך לענות לשאלה וממילא הסגיר את עצמו: "עזבי זה לא יעזור, מה שנעשה לו, לא יהיה לו טוב", אמר באדישות.
אלו תירוצים של נחמה, אמירות מעין אלו גורמים לנו ברוב הפעמים להמשיך בשיטה. ואז הנער המתבגר, מוצא נחמה אצל החבר שלו המפוקפק שמקבל אותו תמיד בסבר פנים יפות, ויודע לפרגן לו. או אצל הנערה המחייכת אליו, ומשם הדרך כבר קצרה יותר, כי להוציא אותו משם צריך יחידה מובחרת ומבצע מיוחד.
כמו שאמא שלא יכולה לאכול דגים לא תחסוך זאת מילדיה, על אחת כמה וכמה כשיש קושי וחוסר יכולת לפרגן ולתת חיבוק, החשיבות לעשות זאת היא עצומה. אנו נעשה הכל שהוא יהיה האדם הזה שאנחנו עדיין לא, ולא נוריש לו את החסרונות שלנו.
יש בזה גם משהו שנותן כישורי חיים לילדים: אם אנו רוצים שהילד שלנו יידע לאהוב, אנו צריכים לאהוב אותו. אם אנו רוצים שהוא יידע להזדהות עם אחרים ולנהוג עימם באמפתיה אנו נצטרך להיות כאלה. אם אנו רוצים שהילד שלנו יידע לומר שלום יפה, או להודות על מה שהוא מקבל, אנו מוכרחים לנהוג כך. גם אם אנו בטוחים שאין לנו את זה, אנו חייבים לעשות את זה בשבילם.
לסיום תעשו ניסיון: לוויתם את הילד עד הכניסה לחיידר, או שהילד יוצא מהבית לכיוון החיידר, תגידו לו שלום בחיוך ותנו לו נשיקה או חיבוק. ואז... כעבור 2 שניות, קראו לו שוב. כשהוא יחזור אליכם לדעת מה רציתם, תאמרו לו: "אני אוהב/ת אותך".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אין לכם מושג כמה חוסן וחמימות מצטברת בלב הקטן שלו ברגע כזה. תנסו את זה, זה כוח, זו עוצמה שהילד חש, זה משהו שהוא לא ישכח ויעביר אותו הלאה, בזכותכם.