פרשת השבוע, פרשת ויצא, מתארת התורה את לידתם של בני יעקב שבטי י-ה ואת השמות להם נתנו אימותיהם – מנהגים שונים התקבלו אודות השאלה ‘למי מההורים ניתנת זכות הקדימה בקריאת השם של הילד הראשון’ ומנהגים שונים וטעמים נפלאים נאמרו בדבר.
קריאת שם האבא ראשון
בספר "שדה הארץ": מציין כי יש לכבד את מנהג הדורות הקודמים, שבו האב קרא שם לבן הראשון והאם קראה שם לבן השני. הרמב"ן בפירושו לתורה: מציין כי ישנה דעה לפיה האב קורא שם לבן הבכור, ואילו האם קוראת שם לבן השני. בעלי התוספות ב"דעת זקנים": מתארים כי בימיהם היה נהוג שהאב קורא שם לבן הראשון, ואילו האם קוראת שם לבן השני.
מקורות הלכתיים מאוחרים יותר דנים באריכות בשאלת בחירת השם לילד, ומציגים מנהגים ודעות שונות שעברו מדור לדור. "ילקוט יוסף" מציין כי אצל הספרדים נהוג שהאב קורא את שם בנו הבכור על שם אביו, ואילו את הבן השני קוראת האם על שם אביה. לעומת זאת, אצל האשכנזים נהוג שהאם קוראת שם לבנה הראשון, ואחת הפרשנויות לכך היא ההכרה בצער הלידה שהיא עברה.
קריאת שם האמא ראשונה
בשו"ת בית נפתלי (סי' סג) כתב שהמנהג אצל האשכנזים הוא להיפך, הזכות לבן הראשון ניתן לאשה, ואילו הזכות לבן הבא ניתן לבעל וכתב שאף שאצל לאה מצינו שהיא קראה את שמם של ראובן ושמעון, ואילו בלוי כתוב קרא שמו, ומשמע שיעקב קרא לו לוי, המנהג הוא שיש לאשה זכות רק על הראשון, ולאחר מכן הזכות של האב, וחוזר חלילה. [הגר"ח קנייבסקי (מבקשי תורה כא-כב עמ' שנד) ציין שו"ת זה כמקור המנהג].
טעם נוסף: מובא בשו"ת "מתנת משה" (סימן עז) שם מצוטט ה"כתר אפרים" (סימן לט). שזכות הקידמה לאשה "כיון שעוזבת בית אביה ואמה והרי היא מנותקת מחברותיה". כלומר, העובדה שהאישה עוזבת את בית הוריה ומתנתקת מסביבתה החברתית המוכרת, מקשה עליה רגשית. ולה משפט הבכורה.
חוק השמות במשפט הישראלי
כיום, חוק השמות בישראל מנסה להסדיר את בחירת השמות לילדים, וקובע כי ההורים הם אלו הנותנים שם לילד מיד לאחר לידתו. במקרה של מחלוקת, כל הורה רשאי לתת שם, והילד יישא את שניהם. במידה ולא ניתן שם לילד כלל, שר הפנים רשאי לקבוע לו שם, וזאת כדי לוודא כי לכל אזרח יש שם רשמי.