שלום, אני שמעון, נשוי לאיילה. יש לנו שלושה בנים ושלוש בנות.
לפני שאני מתחיל, הייתי רוצה רק להקדים ולהדגיש: הנושא עליו אני הולך לספר לכם, הוא נושא רגיש, נושא שיהיו כאלה שיסברו שלא נכון להציף, אבל לאחר מחשבה והתייעצות עם הנוגעים בדבר, ועקב ריבוי המקרים - החובה היא קדושה ונצרכת מאוד.
• • •
זכיתי לבנים ובנות מדהימים עם אישיות מדהימה להפליא. היות ואני בא מתחום הטיפול הרגשי, ושומע לצערי המון סיפורים על פגיעות בילדים ונערים, עם כל החוסן שפיתחתי במשך השנים, עדיין אני אבא לילדים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני לא חושב שאני קיצוני בנושאים הללו מחמת כך, אבל השיח עם בניי ובנותיי על מוגנות, הוא שיח ברור ככל האפשר. לדבר על זה, לשתף אותם שיש אנשים חולים שמסתובבים בנינו, וצריך תמיד לשים לב באיזו שפה אנשים ככל שיהיו, מדברים עימם.
השפה של אותם חולים יכולה להיות במגע מיותר, בדיבור אישי ואינטימי, ועד לרגע הקשה של מעשים אסורים. לימדתי אותם כבר מהגיל הראוי, שלעולם לא נותנים לאף אדם לגעת בהם, הגוף שלהם הוא רק שלהם, ואין זכות לאף אחד לגעת בו.
השיח הוא חשוב מכמה סיבות, אזכיר 2 מהם:
א. חשוב מאוד שאת הנושאים הרגישים הללו בענייני קדושה ילדיי ישמעו ממני בצורה מבוקרת, ולא מאיזה חבר ששמע משהו ממישהו וכו'. אז, כבר זה לא בשליטתי מה הם שמעו ומה הם יודעים. ככל שאני אדבר איתם על כך בצורה הראויה, הם יידעו לפנות אליי שאסביר להם הכל בצורה הנכונה. כך אני יוצר גישה אליי לכל נושא. ואני רואה בחסדי ה' בעקבות זאת, שהערוץ עם ילדיי רק מתרחב, וההבנות בנינו בריאות לחלוטין דווקא כי לא החבאתי כלום בנושאים הללו.
ב. ככל שאדבר עימם על מוגנות בפרופורציה הנכונה, כך הם יהיו ערניים לכל תרחיש לא הגיוני שיקרה סביבם. אין הכוונה להכניס אותם לחרדות ולפאניקה, אלא לגרום להם להבין שחלק מהבעיות עלולות לקרות מצידם בתום לב, אותם גילה הפוגע דווקא מהמקום הטהור שלהם.
• • •
כשבני הבכור אבי הגיע למצוות, הרגשתי צורך לשתף אותו בדברים שהוא יכול להיחשף אליהם. גם אז, לא המתנתי שמישהו ידבר עימו על כך בצורה לא נכונה (ולצערנו לא חסר היום חברים בגילאים הללו ששומעים דברים ומספרים לחבריהם פעמים גם בתום לב וסקרנות).
בשיח עימו על הנושא, קודם כל הורדתי את מפלס הדרמה. אסור שיהיה דרמה כשמדברים על הנושא הזה.
ישבתי על הספה בצורה הכי נינוחה שיכולתי לחשוב עליה, וסיפרתי לו על השינויים שהוא הולך לעבור: שינוי קול, גדילה בגובה ובהתפתחות הגוף וכו'. באופן סימבולי לחלוטין. "תרגיש בנוח לבוא לאבא ולשאול כל מה שאתה מרגיש. וכל מה שתרגיש, קרה גם לי", אמרתי לסיום.
וכך היה, בסוף זמן חורף של שיעור א' בישיבה הקטנה, הוא שמע משהו, ותתפלאו או לא, דווקא מבחור טוב ושמרני ממשפחה טובה שנחשף למשהו בנושא. הוא הגיע אליי לשאול אותי על המידע ששמע. הסברתי את זה בצורה הבריאה ביותר. ואחר כך הוא בא לשאול עוד משהו, ועניתי לו שוב.
שמתי לב שהוא שם לב, שככל שהנושא הזה הינו נושא שקשור לענייני קדושה, והצניעות יפה לו, עדיין הוא יכול לדעת עליו כי הוא יקבל מאבא תשובה כנה והולמת. ובאמת, לאחר השאלות הללו ששאל, כבר לא היה בו כמיהה וסקרנות לדבר על זה, והוא לא ראה בזה איזה נושא חבוי שנסתר ממנו.
את אותו התהליך היה גם אצל דודי אחיו הצעיר, עד שקרה משהו שהוציא אותי מהכלים, זה קרה כשדודי היה כבר בן 14 וחצי.
• • •
ליל שבת אחד שמתי לב על בחור ישיבה ממתפללי בית הכנסת, שמרבה לגשת לדודי ולדבר איתו. הפרשי הגילאים בניהם היו ניכרים, ואני מרחוק שם לב למתרחש. זה קרה בכל פעם שהיה פוגש את דודי בשכונה, מבין כל החברים שהיו עם דודי, הוא היה ניגש לדודי ולוחץ את ידו ארוכות.
אני לא איזה אחד מדומיין ברוך ה', אני יודע שיש נגיעות פיזיות הגיוניות בין חברים, אבל כאן היה משהו שהיה יכול להתפרש כחולני במיוחד, בפרט לאחד כמוני שמכיר סיפורים מעין אלו מהקליניקה שלי. עדיין רציתי לפעול מהראש ולא מהבטן.
החלטתי לעקוב אחרי זה, להציץ מן החרכים ולשים לב להיכן זה מוביל. אחרי הכל יש אנשים שלא מתכוונים למה שאנו חושבים, אבל התנהגות חריגה שממשיכה באופן קבוע, אני חייב לעצור.
אבל דודי היה ערני למצב, הוא כבר הספיק לשתף אותי. הוא אמר לי שהוא חושש שהוא בחור בעייתי, שמתקרב אליו ונוגע בו יותר מדי. זה בדיוק מה שרציתי מהילדים שלי, את הערנות הזו. לא בפאניקה, לא בדמיונות, אלא מתי שזה נראה מוזר לבוא ולשתף את אבא.
בליל שבת חורף אחת אחרי הסעודה, זה קרה. יצאנו כל המשפחה לטיול קצר מתחת לבית. דיברנו וצחקנו.
ואז הוא הופיע, אותו בחור.
מרחוק כבר ראיתי אותו שם פעמיו לכיוון שלנו, הוא הלך לכיווננו ולא הוריד את העיניים מדודי, עד שפילס את דרכו והגיע ממש מולנו. כאן כבר היה לי ברור שמדובר בבחור עם בעיות בתחום, חיכיתי רק לטעות הבאה שלו.
הוא ניגש לדודי, לחץ את ידו ב'חמימות' יתר ובחיוך רחב, ואת ידו השנייה שם על שכמו. דודי ניסה לשחרר את היד, רק אז הוא עזב את ידו של דודי ונעמד מולנו. הרגשתי שדודי מוטרד.
זה היה שעת הכושר מבחינתי.
ממשפחתי ביקשתי להתקדם בהליכה, ואני נעמדתי מולו בפנים זועפות והעברתי לו את המסר בשקט, שילדיי לא ישמעו את התוכן, אבל בלב הכי סוער שיכול להיות.
"תקשיב לי טוב בחור, בפעם הבאה שאני רואה אותך מסתכל לכיוון של הבן שלי, אני אחתוך אותך לחתיכות. אתה הבנת אותי?".
הבחור, שהיה גבוה וחסון, התקדם לעברי בהפגנתיות, כ'לא מפחד'.
אני לא איש של ריבים ולא זוכר את עצמי נוהג באלימות מילולית או פיזית. אני דווקא מאוד נעים ונחמד. אפילו היה לי חשש ממנו, אחרי הכל אינני מכיר אותו, ולא יודע מה הוא מסוגל לעשות. אבל ההתקדמות שלו לעברי הייתה מבחינתי מבחן, הוא רצה לדעת עד היכן אני יכול להגיע עם המילים הללו, הוא רצה לבדוק את הדופק שלי עד כמה הוא יוכל להמשיך במעלליו.
התקדמתי אליו אני, הכי קרוב שאפשר, מרחק נגיעה היה בין אפי לאפו. "תגיד, אתה רוצה שאני אעשה את זה עכשיו, הא? תענה לי, רק תגיד 'כן' ואני אסיים את זה כאן ועכשיו. תעשה לי טובה תגיד לי כבר 'כן', ואתה תהיה עכשיו בכל מיני מקומות".
הבחור נכנע, הוא לקח כמה צעדים אחורה והמשיך בדרכו במהירות האפשרית.
מאז שקט ושלווה לדודי שלי.
משפחתי ראתה לפי תנועות ידי שהשיחה עימו לא הייתה שיחה ידידותית בלשון המעטה, כשחזרתי אליהם והמשכנו בהליכה הסברתי למשפחתי שאבא כעס על הבחור שהיה מציק לדודי ונוגע בו יותר מדי. אבא היה חייב להראות לו כעס יותר ממה שהיה בו, בכדי שיעזוב את דודי מיד.
ראיתי את הילדים מלאים בחוסן וארשת ביטחון נסוכה על פניהם. הם הרגישו שאבא מאוד עירני למה שקורה איתם ולמי שמציק להם. אבל על דודי ראיתי רוגע, מבט כזה של 'אנחת רווחה'.
• • •
מאוד היה קשה לי שבשפה הזו הייתי צריך לדבר, אבל הבנתי די ברור (אולי בגלל הסיפורים שאני שומע בקליניקה שלי) להיכן זה יכול להגיע. לפעמים אנו בוחרים לא להאמין שהבחור הזה שמתנהג כך עם הבן שלנו, הוא באמת כזה. בפרט אם זה בן משפחה שלא נעים לנו לחשוב עליו כך, וגם לא נעים מההורים שלו הקרובים אלינו בקשר דם.
גם אם נגיד שהבחור הזה לא באמת התכוון לפגוע בבן שלי, וההתנהגות המוזרה שלו היא ממקום רגשי של אהבה ולא בעיה בקדושה ממנה הוא סובל - גם אז חברים יקרים, צריך להתחיל להרגיל את הסביבה שלנו להתנהג נורמלי, וכל דבר שהוא לא נורמלי ונראה חשוד חייב להיעצר, ולחסוך את הפגיעה הבאה.
לא משנה מי זה יהיה, גם אם זה יהיה מישהו קרוב מהמשפחה, כשנראה שהוא מתנהג באופן לא תקין ומוזר בעניינים הללו, נעצור את זה מיד בצורה ברורה. אם בן משפחה יתנהג בצורה כזו עם ילדינו - מספיק שנדבר, והוא כבר יבין שהוא עבר את הגבול ויפסיק. כי בדרך כלל אותם הנגועים בבעיות הללו, מורידים הילוך כשהם רואים שעולים עליהם.
הנה כמה כללים על מוגנות שחשוב לשנן לעצמנו, וגם כמה שניתן לשתף בהם את הילדים (ללא דרמה):
- חשוב להרגיל את הילדים לבקש רשות על כל דבר שהם עושים, בבית ומחוצה לו.
- שיתפו את ילדיכם כי העולם מלא באנשים טובים, אבל יש גם מעט אנשים שאינם טובים, שעושים דברים שאסור לעשות, וחשוב לכם ההורים שהם ישמרו על עצמם שלא יפגעו בהם.
- ללמד את הילדים להימנע ממתנות מאנשים זרים. גם אם מישהו מוכר מציע לך סוכריה או מתנה, ומבקש לבוא למקום מסוים בכדי לקבל אותה, אתה לא הולך עם אף אחד לאף מקום.
- לעולם לא עולים לרכב של אף אחד בכדי להגיע הבייתה או למקום אחר, בלי להתקשר ולשאול את אבא או אמא.
- אם מישהו נוגע בך בצורה מוזרה (להסביר לו מה זה 'מוזרה') צריך לצעוק בקול "הצילו הוא נוגע בי", עד שהוא יעזוב אותך.
- אם אתה זקוק לעזרה מחוץ לבית תבקש מ'אישה טובה עם ילדים' שתעזור לך.
- אם מישהו (גם מהמשפחה) בחדר איתך והוא נועל את הדלת, זה אסור וצריך לצאת משם מהר.
- לימדו את ילדכם ליצור קשר עם בני גילם, אם יש קשר עם מישהו מבוגר מהם, זה לא תקין.
- אם הילד הולך לחבר שלו, בדקו מי נמצא בבית בזמן שהותו שם, כי ה'בייבי סיטר' הזה יכול לעלות לכם ביוקר.
- להסביר לילד שאבא ואמא רוצים לשמוע תמיד כל מה שיש לך בלב, ותסבירו לו מתי 'סוד' שמשיהו מבקש מהם לשמור הוא נורמלי ומתי לא, ומה ההבדל בין סוד לבין הפתעה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לסיום חשוב להדגיש, שהבושה הזו שלנו או הקושי שלא להאמין שזה יכול להיות על מישהו שאנו מכירים, לבינתיים מפתחת מתחת לאף שלנו הרגלי התנהגות אסורים, שאם לא נפסיק זאת עכשיו נצטרך להתמודד עם מעשים נוראיים, ואת זה אנו חייבים לעצור מיידית ולא לתת לזה אפשור.
אין הכוונה כאן לנהוג בפרנואידיות בגלל השריטות או המחשבות הבעייתיות שלנו, אלא לבחון כל התנהגות של אנשים עם ילדינו, ולשים לב שבזמן שאנו חיים את חיינו, הילדים שלנו יכולים לחוות חוויות מעין אלו אם לא נהיה ערניים מספיק. וכשאנו רואים משהו מוזר ולא חוקי, לא נחשוש לרגע לעצור את התפתחותו ממש מההתחלה.
ואסיים בשאלת סקר על תגובתי לבחור החשוד – מה לדעתכם הייתה התגובה:
לפעמים לא קל להיות הורה, אך אסור שבגלל זה יהיה קשה להיות ילד...