אחרי הבלורית והסיגריות - זלמן סולק מהבית לצמיתות | סיפור מטלטל עם סוף טוב

הוא גדל בפתח-תקוה במשפחה חרדית בת 14 נפשות. הוא היה אז בן 18, בחור ישיבה לכל דבר ועניין. אמא שלו לקחה אותו לטיפולה האישי, ולא הייתה עוזבת אותו בהערות וגערות.

הלחץ של האמא רק הלך וגבר, זלמן לא ידע את נפשו מרדיפה על כל דבר שלא היה לפי התוכנית שלה. הבלורית שלו, הבגדים שלו, הסיגריות שהיה מעשן. היא בחרה לחנך אותו על-פי דרכה, בדרך הקשה, וזה רק הלך והחמיר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

עד שהגיע היום הזה: זלמן סולק מהבית לצמיתות. "אני לא רוצה לראות אותך כאן יותר".

כשמסלקים את הבן או הבת שלנו מהבית, מסלקים גם את הדרך שלו לחזור אלינו, ונוטעים בו שנאה עצומה. מהרגע הזה, אנו מתירים לו לעשות את העבירות החמורות ביותר.

מאז, חיפש זלמן קורת גג, מקום שיקבל אותו ויבין מה עובר עליו באמת, ועל אלו "עבירות" הוא מואשם כבר כבחור ישיבה. אצל משפחתו המורחבת לא היה פשוט לישון, הם חששו מאוד מאמא שלו שהייתה מצרה את צעדיו.

הוא הרגיש רדיפה אישית מאמא שלו, וחשש להמשך חייו התקינים. אולי שורש ההתנהלות הזו שלה הגיע מכוונה טובה, אבל מההתנהגות שלה, זלמן חש אגרסיביות ששרטה את ליבו לחלוטין. אלו רגעים שבחור מרגיש מה שהוא מרגיש, שום פרשנות לא תוכל ליישב את דעתו.   

אחד מהחברים של זלמן הוא: קובי.

קובי ראה היטב את המצוקה של זלמן מבית, את החרדה והקושי שזלמן הרגיש. הם היו משוחחים המון. באותו הלילה זלמן כבר חשב על ספסל באחת הגינות בו יניח את ראשו. הוא שיתף את קובי שהלילה הוא ישן בגינה, וביקש ממנו לשבת עימו יחד 'לפני השינה'.

קובי ישב אתו על הספסל שאוטוטו ישמש אותו לשינה, הוא סיפר לקובי בדמעות את כל מה שעובר בבית, את השנאה שהוא מרגיש כלפיו, ואת המצב הזה שאמא שלו גירשה אותו מהבית, מהמקום שאמור להיות הכי בטוח עבורו.

קובי התקשה להיפרד מזלמן, להשאיר אותו לבדו בגינה החשוכה. אבל השעה הייתה מאוחרת מדי, ולבקשתו של זלמן שהאיץ בו לשוב הבייתה, הוא נפרד ממנו בכאב והלך לביתו.

לקובי נקרע הלב, הוא איחר לביתו, הוא שיתף את הוריו בכאב על מצב חברו זלמן. "הלילה זלמן יישן ברחוב, דיברתי אתו קצת", הסביר את סיבת האיחור שלו.

ציונה, אמא של קובי, לא יכלה לחשוב על זה לרגע. "לך אליו, תקרא לו לבוא לישון אצלינו", היא הציעה בחמלה. משם החל קשר מאוד חזק עם משפחתו של קובי, והאיש שהכי משך את תשומת ליבו של זלמן, הוא אבא של קובי, חזי.

חזי הוא איש של שיח, יודע להקשיב ולהזדהות עם בן שיחו. היו בו כמויות גדולות של רחמים וחמלה לא פחות מציונה רעייתו הטובה. ככל שזלמן הכיר יותר את חזי מקרוב, הוא ראה בו סוג של אבא מאמץ. הוא הרגיש בנוח ובבטיחות לשתף את חזי בכל מה שעובר עליו.

חזי הבין את מצבו של זלמן, ופילס לו את הדרך לפי דרכו בחום ובאהבה, ונתן לו מעטפת רגשית. חזי גם דאג לתת לזלמן את ההרגשה הכי טובה כשנכנס לביתו בכל פעם, וסידר לו חדר בקומה העליונה בביתו[1], שישמש לו קורת גג.

הוא ניסה לדבר עם אבא של זלמן ולהסביר לו את הקושי ואת הסיכון של בנו לרדת מהדרך. "אני לא מדבר ללא נכוחות אשתי", אמר לחזי במצוקה. אבל חזי לא ויתר והלך לדבר עם הוריו של זלמן. למרות זאת, הרדיפה המשיכה מצד אימו ללא שינוי ניכר.

ציונה, רעייתו של חזי - החשיבה את זלמן כבנה ממש. כשקם משנתו (גם אם זה היה בצהריים) על הדלפק הייתה שקית עם קופסאות של אוכל, ושטרות של כסף שציונה הייתה משאירה לו להמשך היום. היא הייתה נותנת לו הרגשה אימהית נפלאה.

זה מילא אותו רגשית, וניחם אותו על רקע מערכת היחסים העכורה שהייתה לו בבית. זה החזיק לו את הלב, זה נתן לו להרגיש שיש מישהו שדואג לו ולא מוותר עליו כל כך מהר.

• • •

בוקר אחד כשיצא זלמן ממקלחת טובה בבית של חזי, דפיקות חזקות הלמו בדלת, הם נשמעו היטב גם מהקומה למעלה.

זו הייתה אמא של זלמן שגילתה אחרי זמן מה שהוא מצא בית חם אצל חזי. "תפתחו תפתחו, אתם מכניסים אותו לבית שלכם. תתביישו לכם". פתחו לה את הדלת והיא נכנסה פנימה בסערה ועלתה לקומה השנייה, בדיוק בזמן שזלמן יצא מהמקלחת. "מצאת לך מקום, הא? עוזרים לך כאן להיות פושטק".

צעקה, ויצאה בקול רעש גדול.

הבושות, אי הנעימות מחזי וציונה תסכלו את זלמן. חזי וציונה אצילי הנפש לא רצו לפגוע באמא שלו, והעדיפו לתת לזעם לעבור מאליו. כל כך היה קל לו באותו זמן לעזוב הכל ולפרוק עול, הפיתויים גם אז היו נגישים כל כך. אבל חזי נתן לו את כל צורכו, הוא לא יכול היה לעשות לו את זה.

הוא נכנס לישיבה מתאימה, עד גיל 21. בשבתות מחוץ לישיבה הוא היה מגיע ל'ביתו החדש'. אחיו ואחיותיו של זלמן היו מגיעים בחשאיות לבקר את אחיהם המודח אצל חזי, שם היה מקום המפגש שלהם.

בגיל 21 הוא פגש את בלהה, היא הייתה בת סמינר בגיל 19.

בלהה, הייתה עם רקע דומה לזה של זלמן. גם אצלה בבית הלחץ של הוריה היה כבד. היא הייתה מאוד אישיותית ושמורה. בכדי להשיג כסף ללימודים שהוריה לא רצו לתת לה, היא הלכה ועבדה בחנות פלאפונים שם הוא נפגש עימה לראשונה.

הוא שיתף את חזי על בלהה. חזי בירר על הנערה, ושמע פרטים טובים שתואמים מאוד לזלמן. הוא נתן את תמיכתו לנישואין הללו ומצא אישה ראויה שתציע להוריה את זלמן ותהיה אשת הקשר ביניהם. חזי ליווה אותו בדרכים הנכונות לבנות את ביתו, ועזר לו בלב גדוש באהבה עד לסגירת הוורט. חזי גם תמך בזלמן לקראת חתונתו, בסכום כסף נכבד.

רגע החופה הגיעה, כולם מביטים בחתן שהצליח להגיע לרגע הזה המיוחל כבחור ישיבה. אבל אז קרה משהו.

אם החתן נעלמה.

בכדי שהשמחה של בנה לא תהא שלימה, אמא של החתן דאגה להיעלם, עוד ניסיון לחבל ברגע המיוחד של בנה. זלמן ניגש לציונה וביקש ממנה ללוות את בלהה במקום אימו שבחרה להיעלם. "אמא יש רק אחת, בפרט ברגעים הללו", אמרה ציונה, והחופה התעכבה עד לחזרתה של אם החתן.

בסוף זה קרה:

זלמן ובלהה נישאו.

תמיכה מהוריו לא הייתה לו, ולאחר נישואיו הוא עבד בכל עבודה שהציעו לו. הוא לא יכול היה לבנות על אף אחד, גם לא על חזי שתמיד חיפש סיבות לתת. הוא הבין שעכשיו הוא נשוי והוא חייב לעשות לביתו, אסור לו להיות נטל על אף אחד.

זלמן הרגיש משוחרר מאימו, הוא חשב שמעתה כנראה אימו תעצור את מסע הציד נגדו. הוא טעה.

כי דווקא אז, הקרחון שאיים על הספינה שלהם, היה קרוב מתמיד.

היא לא ויתרה על שום הזדמנות לרדת לחייהם. היא הייתה אומרת המון מילים מיותרות, ולא הפסיקה לחבל במציאות החדשה של בנה. "חבל שלא שאלת אותי על זלמן, אם היית יודעת מה הוא עשה לי, לא היית לוקחת אותו", אמרה לבלהה באחת השיחות. פעם אחרת אמרה לה: "מה מצאת בו, הוא לא כמו שאת חושבת, את לא יודעת מי הוא באמת".

נוכחותה של האמא בחייהם היוותה סיכון גבוה לשלימות הנישואין שלהם. ובעקבות כך הם החליטו להגר לגולדרס גרין, שבלונדון. לחיות רחוק ממי שמהווה איום על הנישואים שלהם. שם הם מצאו עבודה ובס"ד החלו לחיות יחד בבטחה, שם הם מתגוררים עד עתה באושר.

• • •

לפני שנתיים הם זכו להשיא את בתם הראשונה גולדי תחי' עם בחור ישיבה ראוי ומוצלח כשאיפותיה.

בהתרגשות גדולה הזמין זלמן את חזי וציונה לחתונתה של גולדי. חוץ מהוריו, זלמן לא ציפה שאחיו ואחיותיו יבואו לחתונה שהתקיימה בלונדון, הוא ידע את הקושי שלהם להגיע. הייתה לו צביטה קטנה בלב שבחתונת בתו הבכורה לא תהא לו משפחה שתשתתף עמו ביום שמחת בתו.

אבל הייתה שם משפחה אחרת.

חזי וציונה טסו יחד לחתונה עם בניהם ובנותיהם הנשואים, עם אלו שאיתם גדל זלמן. המשפחה הזו שנתנה לו תקווה, שנתנה לו את ההרגשה הטובה כבחור תועה בדרך. הם היו שם בשבילו, והגיעו לשמוח בשמחתו.

זלמן היה בהתרגשות שיא. הוא ידע בדיוק מהיכן בא, מה היו הקשיים והניסיונות שלו אז, מה החזיק אותו להישאר במסלול, ומה היה קורה אם לא היה פוגש את חזי וציונה 'הוריו המאמצים'. ככל שיום החתונה היה קרב, הוא רצה לפרוק, ולהוציא את הרגש הזה החוצה.

וזה קרה, בחופה של גולדי, הוא כבר לא יכל להחזיק, הוא פרץ בבכי חסר מעצורים, בכי של שמחה והודאה לה'.

אבל בערב השמחה נרשם רגע שלא יעזוב את זלמן, זה קרה ברחבת הריקודים:

החיבוק עם חזי.

שניהם פרצו בבכי אחד על צווארו של השני, חזי שידע בדיוק מה עבר זלמן, מה היה קורה אם לא היה לוקח אותו תחת חסותו ומלווה אותו כאבא רחום. וזלמן באותה מידה ידע היכן היה צריך להיות היום ללא החסד של הקב"ה להכיר לו את חזי, מי הייתה רעייתו, ומי אלו היו ילדיו, ואיזה קשר בכלל היה לו עם הקב"ה.

הם התחבקו ובכו זמן ממושך בדמעות של שמחה על שצלחו את המסע הארוך הזה, שלא ויתרו כל אחד על החלק שלו.

אבל היה עוד משהו בחתונה המרגשת הזו, זה קרה בעזרת הנשים כנגד כל הציפיות.

אמא של זלמן ניגשה לציונה, היא לא יכלה להסתיר את ההודאה הגדולה שלה, היא הבינה שעם כל ההתנהגות שלה לזלמן אז כבחור שהיה כל כך צריך אמא תומכת, מה היה קורה ללא תמיכתם של חזי וציונה.

"תודה רבה לכם על כל מה שעשיתם לזלמן שלי", אמרה בדמעות.