"יש עובדות שאפילו מחיאות כפיים סוערות של כל אזרחי המדינה לא ישנו אותן. עובדה כזאת היא נכות. ולכל נכה ישנן שתי דרכים: הדרך האחת היא דרך התבודדות, בריחה מן החיים המעשיים ותלות באחרים. דרך זאת נראית בהשקפה ראשונה כמוצא הקל ביותר, אבל סופה דיכאון והתנוונות. זאת הייתה דרכי מיום עמדי על דעתי. בנפשי הרגשתי תמיד כי לא זה הדרך, כי קיימת דרך שנייה, דרך של השתלבות מלאה בחיים, תוך כדי פיתוח תכונות וכישרונות הגנוזים בכל אדם, העשויים לשמש כעין תחליף למה שאבד ואין להשיבו", (עמוס חכם לאחר זכייתו ב־1958).
משפחה של ספרים
זכריה שפירא, סבו של עמוס, נולד בעיירה טרנוב שבגליציה. מבני בניה של משפחת שפירא המיוחסת ובעלי בית הדפוס בסלאוויטא שנודע בשם "דפוס האחים שפירא" זכריה היה איש תבונות יודע ספר וציוני נלהב, ובשנת 1890 עלה לארץ ישראל כנציג אגודת "חובבי ציון" באוסטריה. הוא נשלח לנהל את המושבה "מחניים" שהוקמה בכספי האגודה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נעמי שפירא, בתו של זכריה, הייתה המיוחדת בין ארבעת בנותיו, נעימת הליכות, בעלת זיכרון פנומנלי ולב רחב ששמה הטוב התהלך לפניה, בהיותה בגיל 17 בלבד הפכה נעמי לחובשת הראשונה בחוות כנרת, בידיים רחמניות טיפלה בחלוצים פצועים ומותשים. מחוסר בוחן מוסמך באותה העת בארץ, בא בוחן מיוחד מאיסטנבול כדי לבחון את נעמי והעניק לה תעודת חובשת ורוקחת.
נח חכם אביו של עמוס נולד ברומניה למשפחה דתית, שאיפת אביו הייתה לשלוח את נח ללמוד בווינה, שהייתה באותה תקופה מרכז תרבות והשכלה חשוב באירופה. נח הצליח בלימודיו וקיבל תואר דוקטור בפילוסופיה.
בשנת 1913, עלה נח לארץ ישראל והחל ללמד תנ"ך והיסטוריה בגימנסיה רחביה בירושלים. אחד מידידיו הירושלמים של המורה 'חכם' עבד באותה תקופה בזכרון יעקב, הוא סיפר לנח על בחורה מוכשרת בשם נעמי במושבה, והשידוך קם ונהיה.
בשנת 1916, זכרון יעקב נערכה לקבלת פנים חגיגית לג'מאל באשא הנציב העות'מאני הידוע לשמצה. אך ברגע האחרון הנציב התורכי לא הופיע, והאירוע הפך לחתונתם של נעמי שפירא ונח חכם.
רגע של אור לפני החושך
שנת 1921, ירושלים. נח ונעמי חכם זכו בבנם היחיד, באותה עת נח חכם עסק מבוקר עד ליל בכתיבת פירוש חדש לספר עמוס, ובעקבות כך קרא לבנו הנולד לו: עמוס. שמחה גדולה הציפה את ביתם הצנוע בשכונת זכרון-משה. עמוס היה תינוק עליז ויפה תואר, כשהיה עמוס בן שנה, אירעה הטרגדיה ששינתה את גורל המשפחה.
אמו, שהייתה רוקחת במקצועה, השליטה בביתה ניקיון של בית מרקחת, ולמרות זאת חששה שמא התינוק עמוס יבלע דבר מה שימצא על הרצפה, בשל כך הייתה מניחה אותו על מיטה גבוהה ("מיטת שמיים" כפי שכונתה אז). יום אחד התינוק נפל מהמיטה הגבוהה, נח, שהיה אמון על השגחת בנו, היה טרוד בלימוד ושכח להשגיח על העולל, נשא את האשמה לנפילת בנו עד לסוף חייו. עמוס נפגע קשות בראשו, תאי המוח המאורך בצד שמאל נפגעו קשה, וחלקם נהרסו לחלוטין. הילד שותק למחצה, לשונו התרחקה ממקומה, וקנה הנשימה והוושט נפגעו גם הם, מה שהקשה עליו את האכילה.
הטרגדיה הטילה צל כבד על כל המשפחה. נח, שסבל מרגשות אשמה עמוקים, חלה גם הוא, והנהלת הסמינר למורים של המזרחי נלקחה ממנו. נעמי הקדישה את כל זמנה וטיפולה בשני חוליה. היא סחבה מים ממרחקים כדי לעשות לעמוס אמבטיות מיוחדות בתקווה להבריאו. חייה וחיי משפחתה הפכו לגיהינום.
לימים סיפר עמוס:
"כאשר אני שואל את עצמי על חיי: מתי לראשונה עמדתי על שונותי? מתי חדרה לתודעתי ההכרה שאני שונה מאחרים? התשובה מפתיעה: מאוחר מאוד. בימי ילדותי לא הייתה לי תחושת שונות כלל. ועד כמה שהדבר ייראה מוזר, וכמעט בלתי ייאמן, לא חוויתי זאת.
"ברבות הימים, נתקלתי בתופעה דומה אך על רקע שונה. בעבודתי בבית החינוך לעיוורים פגשתי נערה חיננית ומוכשרת, שהתעוורה כבר בשנת חייה הראשונה. הוריה הובילו אותה לגן ילדים רגיל, והיא מספרת שבמשך כל שנותיה בגן שיחקה עם הילדים הרואים מבלי לעמוד על כך שהיא שונה מהם".
מורה לתנ’’ך
משפחת חכם עברה לשכונת שערי חסד בירושלים, בתקווה למצוא מעט שלווה ורוגע. הם התמקמו בבית קטן, לבית הוכנס חשמל, ונוספו לו שני צריפונים קטנים, אחד שימש כחדר אמבטיה, והשני כמטבח. ההורים השקיעו את כל מרצם וכספם בניסיון לרפא את בנם, עמוס, אך ללא הצלחה. המצב הבריאותי של עמוס נותר קשה, והאם, נעמי, עמדה על המשמר וניסתה בכל כוחה לסייע לבנה להבריא. גם נח, אביו של עמוס, נתן את כל ליבו ונפשו בטיפול בבנו.
דמותו של ד"ר נח חכם הייתה מרשימה במיוחד. הוא היה מלומד ומורה לתנ"ך, שאהב את מקצועו עד כלות. אפילו התלמידים הפחות מנומסים כבדו אותו. הוא דרש מתלמידיו בקיאות מוחלטת בתנ"ך, והיה בחן אותם בשיטה העתיקה: הוא היה מתחיל פסוק, ועל התלמיד היה להשלימו.
נח חכם לימד את עמוס באותה השיטה. עמוס מעולם לא הלך לבית הספר, מכיוון שאביו רצה להגן עליו מלעג של ילדים אחרים בגלל מגבלותיו ואופן דיבורו. הוא למד את התנ"ך מפי אביו, בבית. אך לא יכל לשחק עם ילדים אחרים בגלל מגבלותיו הגופניות. עמוס היה בודד ונרדף על ידי ילדי השכונה בגלל מראהו השונה, נאלץ להסתגר בביתו והתנזר מחינוך פורמלי.
מתחילים מבראשית
כשהיה עמוס בן 15, הכתה במשפחה טרגדיה נוספת. נעמי, אמו המסורה, מתה מיגון ומעמל רב והיא רק בת 48. מותה היה אבדה כבירה לעמוס ולאביו, שנשארו לבדם בעולם.
בשכונת שערי חסד של ירושלים בימים עברו, היה זה מחזה קורע לב, אב ובנו צועדים בעקבות גורלם, נח ועמוס חכם, צעדו אט אט ברחובות, צלליות כפופות, שניהם נכים, כבולים למגבלות גופם. עמוס הקטן נאבק להוציא מילים מפיו, שפתו התחתונה מופשלת החוצה, נח, אביו המסור, לא חסך במאמצים להסביר לו כל פרט ופרט בעולם שסביבם, להעשיר את נפשו ולפתוח בפניו את אוצרות הידע, ובעיקר את משוש חייו של עמוס להטמיע בו את האהבה ללימוד תנ"ך.
כבר בגיל צעיר החל עמוס ללמוד עם אביו את התנ"ך, לימים סיפר כי אין בידו ולו פטנט אחד שבעזרתו הצליח לזכור את התנ"ך בעל פה, עמוס טען שרק לימוד שיטתי ומסודר מינקות עזר לו מאד לקנות ידיעה נרחבת בכל חלקי התנ"ך.
אביו נח, מתוך אהבתו למקרא, החל לשדר בקול ירושלים את פירושיו לפרשת השבוע. כולם אהבו לשמוע את קולו הנעים של ד"ר נח חכם מלבד עמוס, שבאותה העת שהה בביתו הדל שיד אביו לא השיגה רדיו, ובנו יחידו לא זכה לשמוע את קולו של אביו נישא ברחבי ירושלים.
שבע שנים אחרי מותה של נעמי, האם המסורה, נפטר גם נח. עמוס, היתום הבודד, נאבק בתחושת ייאוש עמוקה, ועולמו כאילו נסגר עליו.
פת במלח
רק דמיון אפל וקודר יכול לשער את חייו של עמוס חכם מאז אותו יום שבו נותר לבדו בעולם. הוא הפך ליתום חסר אמצעים, חסר חברים, וחסר אהבה. בדידותו הייתה מוחלטת, והוא הרתיע אנשים מלגשת אליו. מבנה פניו שהשתנה וצליעתו החריפה והרחיקה אותו מהעולם שבחוץ – אך עולמו הפנימי היה עשיר בידע, ביתו מלא הספרים היה מקום מפלט מעולם חיצוני שהתאכזר אליו.
עמוס נותר גלמוד, רעב ונשכח. הוא פנה שוב ושוב אל מכריו של אביו, אך תשובתם הקשה בינם לבין עצמם הייתה: "הוא לא יודע שום דבר, מה אפשר לעשות אתו?". אפילו כשפנה אל מנהל מחלקת הפקידים של "הפועל המזרחי", נענה במילים ששברו אותו: "מסתובבים אצלי אנשים בריאים שאין לי משרה בשבילם. מה אעשה איתך?".
למרות כל זאת, עמוס לא נשבר. עזוב ורעב, הוא מצא נחמה בדבר היחיד שתמיד היה לצידו – התנ"ך. כך גם קריאת פרשת השבוע, תחביב יחיד שהעניק לעמוס רגעי אור קטנים– עמוס היה נהנה לקרוא את פרשת השבוע בבית הכנסת.
אך גם בתחביב זה סבל עמוס מרורות, בעודו צעיר, כאשר קולו ודרך הגייתו הלא רגילה עוררו חוסר נחת אצל המתפללים. לא פעם קרה כשהחל לקרוא, היו המתפללים עוזבים את בית הכנסת במחאה. עמוס, פגוע ונבוך, היה יוצא מבית הכנסת ובוכה בדממה. הוא לא יכול היה לדעת אז, שיום אחד, אותו קול עצמו יהפוך לאחד הצלילים המזוהים והאהובים ביותר בישראל.
הרב יעקב משה חרל"פ – שגר מול ביתו של עמוס. הבחין בכישרונו ובמסירותו, והחליט למנות אותו לקורא הקבוע של פרשת השבוע בבית הכנסת הפרטי שבביתו, "בית זבול". עבור עמוס, זו הייתה הזדמנות לחוות תחושת שייכות ואהבה, גם אם צנועה.
הדרך אל האור
מצבו הכלכלי של עמוס נותר קשה. פעמים רבות היה רעב ממש. פייבל מלצר, תלמידו של נח חכם ואיש קול ישראל, יחד עם חיים שאג, נשיא "מסדר אחווה" (שהיה מידידיו של נח חכם), החליטו לפעול למענו. הם סידרו לעמוס עבודה בבית החינוך לעיוורים בירושלים.
העבודה סודרה כמעשה חסד, ותמורתה קיבל עמוס שכר צנוע שהספיק להוציא אותו ממעגל הרעב. לא הייתה כל עבודה ממשית עבורו, אך כשנשאל מלצר בישיבת הוועד: "במה נעסיק אותו?", ענה: "נמצא קבלות מלפני 2000 שנה, שיסדר אותם".
עמוס החל לעסוק בהעתקת שמות וקבלות מפנקסים ישנים אל תיקיות, עבודה אפורה אך אותה ביצע ברצינות ובמסירות. הוא הקפיד שלא לאחר ולא להחסיר אפילו דקה. העבודה אפשרה לו לנהל שגרה קבועה: בשעה שמונה בבוקר יצא מביתו שבקצה ירושלים והגיע לבית החינוך לעיוורים, שם עבד, אכל ושב לביתו בערב. בביתו, היה עמוס מסתגר ולומד. עד שראשו נשמט על הספר.
למזלו, במחיצתו 'בבית חינוך עיוורים' עבד אדם יקר-נפש בשם דוד יוסיפון, שעמד על מעלותיו של עמוס, נלחם על כבודו וזכויותיו והעניק לו תמיכה רגשית ואנושית.
מהפך 58
המהפך בחייו של עמוס החל בשנת 1958, שנת העשור למדינת ישראל, כאשר הוכרז על קיומו של חידון התנ"ך הארצי. שכניו ידעו על בקיאותו בתנ"ך ועודדו אותו להשתתף, וגם דוד יוסיפון, שזיהה את כישוריו, הציע לו להירשם. עמוס, הנבוך, היסס בתחילה, אך לבסוף נעתר להפצרות.
החידון הארצי הראשון, שנערך בבנייני האומה בירושלים, עורר התרגשות עצומה בציבור הישראלי. האולם היה מלא מפה לפה, והאירוע שודר ברדיו בשידור ישיר. בשל קשייו הכלכליים, נאלץ עמוס לשאול חליפה מחבר לרגל האירוע, ההתרגשות מן המעמד אחזה בכל שכבות הציבור של המדינה הצעירה, אישים חשובים כמו הסופר יהודה בורלא והמדען ארנסט דוד ברגמן, תיארו את המעמד כ"נשגב" וכממחיש את הפסוק 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.
עמוס ענה על כל השאלות בצורה מושלמת וזכה בספר התנ"ך ובפרס של 500 לירות לרכישת ספרים. מנחה החידון אמר לו, "אתן לך את הספר הזה, שאמנם אתה יודע אותו בעל פה, אך כתוב במשלי: 'תן לחכם ויחכם עוד'". ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חובב מקרא מושבע, העניק לעמוס בהתרגשות את התואר "חתן התנ"ך הארצי" .
לאחר זכייתו המפתיעה, ייצג עמוס את ישראל גם בחידון התנ"ך העולמי הראשון, שנערך אף הוא באותה השנה בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. בו השתתפו יהודים ולא-יהודים מרחבי העולם. האירוע הפך לסנסציה תקשורתית בינלאומית, ובמרכזו עמד עמוס חכם, שכבש את לב הקהל בפשטותו ובידע הנרחב שלו. הוא גבר על יריביו כמעט ללא קושי והוכתר כ"חתן התנ"ך הבינלאומי הראשון".
באותם ימים טרם היו שידורי טלוויזיה בישראל, אך קול ישראל שידר את החידון בערוץ היחיד, והמדינה כולה עצרה את נשימתה והאזינה. רחובות הערים התרוקנו, בתי הקולנוע ננטשו – כולם היו מרותקים למעמד ההיסטורי.
למחרת, כשהוכרז עמוס חכם כזוכה, ישראל הצעירה צהלה ושמחה. השופט חשין אמר שהוא "מאושר שנפל בחלקו לתת את הפרס לעמוס חכם".
עם הספר
עד שש"י עגנון זכה בפרס נובל ב-1966, נחשב עמוס חכם להתגלמות ההישגים התרבותיים של ישראל. זכייתו בחידון הארצי תחילה ואח"כ בחידון הבינלאומי תפסה את הכותרת הראשית של "מעריב", העיתון הנפוץ ביותר בישראל באותם ימים. בן-גוריון חגג את הזכייה ואמר "עמוס חכם הוריד את חודורוב [שוער הנבחרת הלאומית] מפסגת גדולתו" . וב"ידיעות אחרונות" אויר עמוס חכם כאלוף בהרמת משקולות תנ"ך.
עמוס, שהגיע בקושי לפת לחם, זכה לתמיכה מדהימה מצד גופים שונים בישראל. ההסתדרות, בהכירה בחשיבות הישגו, החליטה להעניק לו דירת שני חדרים, מתנה ששינתה את חייו ללא היכר. חברת "אגד", גם היא נרתמה לתמוך בו, והעניקה לו כרטיס נסיעה חינם לכל ימי חייו, בן-גוריון התרשם עמוקות מעמוס, וביקש להיפגש עמו מיד לאחר הזכייה. הוא העמיד לרשותו את המטפל האישי שלו, ד"ר פלדנקרייז, (שהתפרסם בכישוריו להעמיד בן גריון על ראשו בחוף הים) ודאג לחלץ אותו ממצבו הכלכלי לאחר זכייתו המרגשת.
לאחר הזכייה, עמוס הפך למומחה עולמי לתנ"ך. ילדים, חברות פרטיות וציבוריות, מכוני מחקר ואוניברסיטאות, ואפילו חברי כנסת פנו אליו לייעוץ וידע. בעיזבונו נמצאות פניות מגורמים מגוונים ומרתקים, כדוגמת חברי כנסת שביקשו שיציע פסוקי תנ"ך המתאימים לקישוט אולמות בית המחוקקים הישראלי. או מכתב פנייה ממפקד יחידת מודיעין סודית בצה"ל, שביקש הצעה לחיה מקראית שתסמל את רוח היחידה.
עמוס הגיב בהומור לשטף המכתבים והשאלות האין-סופיות: קל יותר להתקשר אליי מאשר למצוא את הפסוק המבוקש בתנ"ך בעזרת קונקורדנציה. עמוס חכם, באישיותו הצנועה ובבקיאותו יוצאת הדופן, הפך לא רק ל"חתן התנ"ך", אלא לסמל של אהבת ידע. וגם היווה דוגמה חיה למשפט העממי "אין לך דבר העומד בפני הרצון" שעמוס בוודאי ידע היכן מקורו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לימים באחד ממאמריו המאלפים של עמוס חכם, הוא כתב בצניעותו האופיינית:
"ובטוח אני שנמצאים עוד נכים רבים המתלבטים בבעיות דומות לשלי. אם דברי אלה יועילו לטעת בהם את האמונה בכוחות הגנוזים בהם, וייתנו להם את הדחיפה הדרושה לחיות חיים פעילים – או אז נוכל לומר בכנות מלאה, כי החידון על התנ"ך, הספר שממנו שאבו רבים מהנדכאים תקווה ואור, מילא את ייעודו ועשה פרי ברכה".