"רצוני וחפצי לעשות רצונו" • 'הנוסע המתמיד' בשיחה מטלטלת עם הורים שכולים

זה כבר יותר משנה שאנחנו חווים מציאות שאינה פשוטה כלל וכלל, אין אדם שלא מכיר מישהו שנפצע או נהרג במהלך המלחמה, בין אם קרבה משפחתית או רחוקה יותר, עדיין כולנו ממש חווים את הכאב על בשרנו, אבל יש כאלה שעבורם המלחמה הותירה חור שלא יוכל להתמלא לעולם. אני מדבר על ההורים השכולים, אבות ואמהות לילדים שנהרגו במלחמה או בפעולות האיבה. לנו מהצד אמנם ישנו כאב לב, מי לא נשבר ליבו בקרבו להישמע שם נוסף ב'הותר לפרסום', אך עבור המשפחות כל אבידה היא חורבן של ממש, קרע שקשה לומר שיתאחה כלא היה, שבר שלא ירפא בשלימות.

ולאיפה המשכת לאחר הישיבה הזו?

"אני חשבתי ללכת לישיבה שבה לומדים רק לימודי קודש, הורי לעומת זאת רצו שאמשיך בלימודי ואסיים את לימודי הבגרות.

"באותו הזמן שמעתי מחבר שלי על ישיבת 'היישוב' בתל אביב שם גם השלימו לימודי הבגרות ושליבו גם לימודי בגרות, הורי הסכימו לזה. קיבל אותי לישיבה רבי יהודה קולדצקי, הייתה זו שנת תשמ"ה בערך. משם המשכתי לישבת 'עטרת' וזכיתי שוב לשמוע ולקבל מר' ברוך מרדכי, אני זוכר ממנו שהיה חוזר הרבה על כך ש'המינימום הנדרש מהאדם הוא שיעשה המקסימום האפשרי'. גם שמעתי ממנו את השיחה הנודעת 'יצחק אלחנן שמאלה', דברים שמלווים אותך לכל חייך''.

ומתי נישאת?

"התחתנתי בוועד חמישי, אשתי באה ממשפחת פלדמן, אביה שיחי' הוא המשגיח ב'נחלת דוד' כבר שנים רבות וחתנו של ר' אברהם ריין שהיה מראשי צא"י (צעירי אגודת ישראל) וממקימי עולה של תורה בפתח תקווה ובמקומות נוספים יחד עם הרב לורנץ בזמנו".

לאחר החתונה איפה עברתם לגור?

"תחילה גרנו בבני ברק, אחר כך בבית שמש ולבסוף עד היום בפתח תקווה וכיום אנחנו בגני הדר, שם נולד לנו גם בננו השלישי מוישי זצ"ל, הלידה שלו הייתה אירוע מיוחד ולימים כתבנו אותו בספר שיצא לזכרו.

"כשמוישי הקטן, כבן שלוש, הוא זכה להתברך אצל מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל כשר' חיים היה סנדק בברית של הבן שנולד לנו אחרי משה ואף בהזדמנויות אחרות שהיו לנו השתדלנו לקחת אותו להתברך אצל גדולי ישראל".

ספר לי מעט על מוישי, איך הוא היה כילד?

"מגיל צעיר ניכר עליו שהוא ילד פיקח, הבנות הגדולות שלנו לימדו אותו חשבון והוא קלט כבר אז, בגיל שלוש-ארבע. כמו כן היה אצלנו ספר על פרשיות השבוע כשלכל פרשה היה ציור, מוישי ידע לומר לאיזו פרשה שייך כל ציור וציור, גם מרבותיו בכיתות הנמוכות היינו שומעים אך ורק שבחים, ילד מחונן להתפאר".

יש לך גישה מיוחדת בחינוך? יש משהו שלדעתך חשוב להקפיד עליו?

"תמיד היה חשוב לי שלא לדחות שאלות של הילד בקש, גם אם התשובה לשאלה היא לא פשוטה ודורשת מאמץ כדי למצוא אותה, השתדלתי לעשות זאת, זה עוזר לילד להבין שחשוב להעמיק בכל דבר ושטוב תמיד לשאול.

"גם חשוב לשוחח עם הילדים על כך שדיבור עם הקב"ה הוא לא רק בשעת התפילה, אלא בכל רגע שיש משהו שדורש סייעתא דשמיא אפשר מיד לפנות בשיחה לקב"ה ולבקש עליו, כל בקשה עולה לרצון לפני ה'".

מה זכור לך מתקופת הישיבה שלו?

"בישיבה קטנה הוא למד ב'אור ישראל' הקטנה, הוא למד הרבה מהרב יונגרייז אליו היה למשה חיבור מיוחד. באחת הפעמים זכור לי שאחיין של הרב יונגרייז שהשתתף גם הוא בשיעורים שנמסרו בישיבה אמר לי ש'מוישי מיוחד בכך שיש בו שילוב של עיון ובקיאות עם התמדה ורצינות, זכיתם'.

"בישיבה גדולה הוא רצה ללמוד בישיבת חברון, אני אמרתי לו שלדעתי עדיף ישיבה קטנה יותר שבה הוא יוכל לקבל יחס אישי, לא מקום גדול מידי בו אפשר להיבלע. מוישי סבר וקיבל ולבסוף בחר ללכת לישיבת 'נתיב הדעת'-קפלן, היה חשוב לי בכל התהליך שאת החלטה הוא יקבל על דעת עצמו, כך הוא יוכל להיות שלם עם ההחלטה".

כמה בחורים היו במחזור שבו הוא למד?

"היו אז 68 בחורים בשיעור. מתוך כל הבחורים בחר ראש הישיבה ר' בונים שרייבר ללמוד עם עשרה בחורים חברותא, פעם בשבוע למשך חצי שעה, אחד מהעשרה היה מוישי שלנו, הוא גם היה היחיד שנותר ללמוד עם ר' בונים עד לסיום לימודיו בישיבה, כשהם לומדים יחד קדשים טהרות בעיון.

"כבר מגיל צעיר הוא התמיד בלימוד הגמרא, בהפסקות ובזמנים פנויים הוא היה לומד מסכתות שלא נלמדו במסגרת עצמה. אפילו תקופה מסוימת הוא קבע לימוד משותף עם השומר של החיידר בו הוא למד. כך שעד שהגיע לישיבה גדולה הוא כבר סיים את המסכתות שבש"ס עד לסוף נזיקין, הוא שימש כ'משיב' עבור הבחורים, כשרצו מקור מהש"ס פנו אליו.

"הוא גם היה בעל יראת שמים מופלגת, בשבתות כבחור בישיבה הוא היה הולך מידי שבת עם חבר שלו לשמוע שיעור מר' משה מינצברג שמסר שיעורים בליל שבת על סדר הפרשה. ההליכה הייתה ממושכת, כשעה וחצי כל צד, והם הלכו כשהם מדברים על מה שהוא הולך להגיד בהלוך ועל מה שהוא אמר בחזור. באחת השבתות ירדו גשמים עזים והוא והחבר שלו נרטבו עד לשד עצמותיהם, משה נעצר לפתע באמצע הדרך כשהוא מכריז שלא ימשיך עוד ללכת, החבר שהלך איתו שאל אותו למה החליט כך ומשה ענה לו שהוא חושש מסחיטה שיכולה להיות אם ימשיך ללכת בבגדים כל כך רטובים, לא הועילו כל הטענות של החבר ומשה לא היה מוכן להמשיך, רק לאחר שהחבר נימק לו את הסיבה ההלכתית לפיה אין בכך בעיה רק אז הסכים משה ללכת, כל פרט בהלכה הוא הקפיד עליו, קטן כגדול".

אפרת: "הרב אליהו דיסקין מראשי ישיבת קפלן אמר בהספד שהתקיים בישיבה כי מוישי זכה לשלימות נדירה בשלושת העמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים. עמוד התורה - בגלל שהיה יסודי בלימודו ותמיד ביקש להבין כל דבר לעומקו ומצד שני היה בעל בקיאות עצומה בחלקים גדולים מהש"ס, עמוד העבודה - יראת שמים ותפילה בהם היה מיוחד, הוא היה מתפלל כבן המתחטא לפני אביו, בכל תפילה ותפילה, הוא עסק גם בענייני שכר ועונש ובימים נוראיים הוא היה מדבר הרבה על כך שאלו ימים שקובעים את תפקידנו בייחוד ה' בעולם. עמוד גמילות חסדים - הוא היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, מצד אחד היה תמיד נעים בחברתו ומצד שני היה ראשו מגיע השמיימה, כשרק הייתה לו ספק ספיקא אולי מישהו נפגע ממנו לא היתה לו מנוחה מזה עד שהבין שאין לצד השני בליבו מאומה עליו. והיה מתיד נושא בעול עם חברו, בכל הנדרש מתוך אהבה ואחווה אמיתיים".

איך היה תהליך השידוכים שלו?

"הוצעו לו שידוכים חשובים רבים, חלקם אף עם הבטחות לסכומי כסף גדולים, אך למוישי הייתה חשובה המשפחה יותר מהכסף. אחת ההצעות הייתה בת למשפחת מן ההר, אני שמחתי על ההצעה וראיתי בה סוג של סגירת מעגל שכן הסבא במשפחה, רבי שלמה מן ההרי שהיה רב בבית וגן הוא לימד את סבא שלי.

"השידוך התקדם ואכן יצא לפועל והם התארסו. כשהיו אומרים למוישי שהוא זכה לשידוך חשוב שכן הכלה בת לשושלת מכובדת הוא היה עונה כי השושלת זכתה שיש בה בת חשובה ככלתו.

"באותו הזמו מצאתי רמז נפלא על הזיווג שלהם, בפסוק כתוב 'וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם', בפסוק מוזכר שמו, משה, וגם שם משפחתנו, וירד - שנשמע 'רביד' בשיכול אותיות, גם שם משפחתה של אשתו, מן ההר, וגם שם הכלה, איילה, רמוז במילים 'אל-העם' ועל זה נכתב בפסוק 'ויקדש' שזה הקידושין. ולאחר החתונה כשהיא מפסיקה לשאת את שם משפחתה, שם מתאים הפסוק שקודם מתן תורה 'וירד משה אל העם' פה כבר ללא השם 'מן ההר', והוא פלא.

"הם התחתנו בחודש טבת תשפ"ד כשהוא בן עשרים ושתיים וזכו לשלושה חודשי נישואין מאושרים. את הלילות הוא הקדיש באופן מלא לכלתו ואת הימים ללימוד תורה בהתלהבות כפי שהיה כשהיה בחור, גם החברים שלו שהיו חלק בלתי נפרד מחייו שכן הוא היה בחור חברותי, גם הם ידעו שבלילה הוא לא יוכל לנהל שיחות איתם, זה הזמן של 'ושימח' ולא זמן לשיחות עם חברים".

ומתי התרחש האסון? מה קרה?

"באחד הימים בשעת הצהריים בצומת רמות בירושלים התקשר אליו חבר טוב שלו שאמור היה להתארס באותו הערב והם שוחחו בטלפון, מוישי הלך כשלפניו שני חברים שלו, הרמזור היה ירוק ובאמצע שחצו השתנה לאדום, הם מיהרו לחצות את הכביש, משה הלך אחריהם כשהוא שקוע בשיחה ורכב שעבר שם פגע בו.

"מוישי נחבל בראשו ופונה משם כשהוא חסר הכרה עם פגיעה מוחית קשה. יום למחרת התאונה עוד האמנו שהוא יחלים, היו לו סימנים חיוניים כמו תנועות קלות באברים והיו ידידים שאמרו לנו שכבר היו מצבים כאלה שאנשים ניצלו מהם, אך לצערנו ביום השני נקבע לו מוות מוחי וכשלושה שבועות לאחר מכן, בליל שביעי של פסח, הוא נפטר, כשסביב מיטתו עמדו שנים עשר אנשים שהגיעו וקראו שירת הים ליד המיטה, כשהמדדים התחילו לרדת קראו איתו קריאת שמע ויצאה נשמתו בטהרה".

איך אפשר לעמוד בניסיון שכזה? מאיפה לכם כוחות הנפש?

"הקב"ה נותן כוחות לעמוד בניסיון, היו שתי נקודות שעזרו לנו, אחת היא מה שמובא בספר של הרב דרייפוס 'לקח טוב' בכרך 'חיים של תורה', שם באחד המאמרים מופיע שחכמי ישראל לא נתנו לרגשות לשלוט בהם אלא להפך, הם שלטו ברגשותיהם. הוא מביא שם סיפר על אדם שנכנס לגרש"ז אוירבך זצ"ל וראה אותו שמח באופן מיוחד, הוא חשב שהאדם שקדם לו מן הסתם סיפר דבר ששימח את הגרש"ז במיוחד אך הגרש"ז אמר לו כי דווקא ההפך הוא הנכון, האדם שקדם לו בא עם סיפור עצוב מאוד וכדי שזה לא ישרה עליו עצבות הוא השתדל לשמח את עצמו ולחשוב על דברים שישמחו אותו כדי שהבא שיכנס לא יראה אצלו פנים עצבות.

"סיפור נוסף שחיזק אותנו הוא מעשה שסיפר הרב מישקובסקי, הוא סיפר כי היה מצב שאחד מבני המשפחה שלו שכב על ערש דווי ובליל הסדר הגיעו להגדה לברכת 'אשר גאלנו' שאותה כתוב שיש לאומרה בשמחה, כולם לא חשבו שהדבר אפשרי ובפרט עבור אותו בן משפחה שהיה חולה, אך הוא אמר להם כך 'אם כתוב אז צריך ואם צריך אז אפשר ואם אפשר אז חייבים', הדברים האלו השאירו עלי רושם רב וחיזקו אותי.

"היו גם כאלו שאמרו שלכאורה במשך כל הזמן התפללנו עליו כל כך הרבה, כיצד לא נשמעו התפילות? אז כמובן שאין אנו יודעים דרכי שמים אבל ראיתי וורט שאמר ר' ברוך מרדכי שיכול לתת הסבר לדבר, הוא שאל על המעשה שמובא מרבי פנחס בן יאיר שבא לעבור בנהר גינאי וביקש ממנו 'חלוק לי מימך' כשנהר סרב אמר לו ר' פנחס בן יאיר כי אם לא יחלוק מימיו יגזור עליו שלא יעברו בו מים לעולם, שמע הנהר וחלק מימיו. על כך שאל ר' ברוך מרדכי שאם בכוחו של ר' פנחס בן יאיר לגרום לנהר להתייבש, למה הוא לא פשוט חלק בעצמו את הנהר, הרי לייבש נהר נראה דבר גדול יותר מלחלוק אותו? אלא שייבוש נהר זה דבר שלא סותר את הטבע לגמרי שכן קורה ונהרות מתייבשים, אך לחצות נהר לשניים זה שינוי מטבע הנהר ולכן כזה שינוי ניסי ה' לא עושה. כך חשבתי שעל אף שהרבו בתפילה עדיין כדי להינצל ממצב כזה זה נגד הטבע ולכן קשה היה שיתרחש נס שכזה.

"בלוויה שלו התירו הרבנים להספיד אותו למרות שהיה זה מוצאי פסח, משום שאמרו שמותר להספיד חכם בפניו. דבר מיוחד נוסף שאמרו לנו הוא שאם נעשה חשבון יוצא ש'מוישי בן מרדכי רביד כ"א ניסן תשפד' זה עולה בגימטריה 'מתוקה שנת העבד אם מעט ואם הרבה יאכל', וזה מתחבר לדברים שנאמרו בלוויה וכתובים בירושלמי: "כד דמך ר' בון בר ר' חייא על ר' זעירא ואפטר עילוי (קהלת ה) מתוקה שנת העובד. ישן אין כתיב כאן אלא אם מעט אם הרבה יאכל. למה היה רבי בון בר' חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי מה עשה המלך נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה", כך ממש הרגשנו עם משה שלנו.

"דבר נוסף שאני משתדל לעורר לעילוי נשמתו הוא הרעיון של עמוד יומי, מי שמעוניין ללמוד גמ' יותר בעיון ועדיין בקביעות הוא יכול ללמוד עמוד ליום, זה גם מאפשר לחזור על זה ביותר קלות, מי שחוזר בשבת יוכל ללמוד שלושה דפים חזרה במקום שבעה".

מתי היו יותר רגעים של קושי? מתי מרגישים את החוסר?

"כבר מימיו כבחור בישיבה הוא אכן לא היה מגיע הרבה לבית אבל בשבתות כשהיה מגיע הוא היה אומר על השולחן דברי תורה ששמע או קרא, דברים שהיו מאירים את השולחן, היום זה זמן שבו מורגש מאוד החוסר שלו".

איך ההתמודדות של שאר האחים עם המקרה?

אפרת: "הם עדיין מתמודדים עד היום, זה דבר שקשה לעיכול ודורש זמן רב. הבן שלנו שזה עתה סיים את הישיבה קטנה אמר 'מי עכשיו ידריך אותי לקראת הישיבה גדולה כשמוישי איננו?".

והחברים שלו? איך הם הגיבו?

אפרת: "מוישי היה גם יקר לכל החברים שלו מגיל צעיר, זכור לי מקרה שאמא של ילד שלמד יחד איתו אמרה שהבן שלה חזר יום אחד הביתה ואמר שבעתיד הוא יוכל לומר שהוא זכה ללמוד יחד עם גדול הדור, כשכוונתו על מוישי שלנו. בכלל, הבחורים בישיבה נהנו מאוד בחברתו והיו משוחחים איתו הרבה ומבקשים את קרבתו".

ראיתי שהוצאתם ספר עליו, מתי הוא יצא ומי אחראי להוצאה שלו?

מרדכי: "בסוף השבעה היה הספד שנערך בישיבה שלו, שם כתבו הבחורים שהכירו אותו שהם רוצים להוציא ספר לעילוי נשמתו, ידיד שלו שלמד ועד מעליו לקח את זה על עצמו וחודש מהפטירה כבר יצאה המהדורה של הספר, כשבחלק הראשון שלו מובאים דברי תורה שכתב ובחלקו השני של הספר מובא סיפור חייו".

אפרת: "החברים כאמור אהבו אותו מאוד והתגייסו להוציא את הספר עליו עוד בתוך השלושים, זה לא דבר מובן מאליו, הספר יצא ערוך ומסודר בטוב טעם והכל נעשה על ידי החברים שלו מתוך אהבה גדולה שיש להם אליו".

אשמח לשמוע ממכם, מה התובנות שעלו לכם לאחר המקרה?

ר' מרדכי: "הבנתי שחשוב מאוד לקבל את הילדים בדרכם שלהם, לתמוך בהם ולהיות לצידם. זה מגיע מתוך הבנה שיש לשמוח בילדינו ולהבין שהם לא דבר מובן מאליו, אני זוכר שמוישי היה הולך לישון מאוחר, הוא היה לומד עד שתיים בלילה ואח"כ הולך לישון, אני לא אהבתי את זה וביקשתי ממנו לשנות את ההרגל, שוחחתי על כך עם המשגיח שלו שאמר לי שלא לדבר איתו על זה הרבה, כל עוד הוא שומר את הסדרים, והוא ב"ה לא החסיר שום סדר, אז אין צורך להעיר לו ולנסות לשנות".

אפרת: "אוכל לומר משהו להורים שכולים, לפעמים יש קושי גדול מאוד לקבל את המציאות שלאחר אובדן גדול כל כך, הדרך שלי להתמודד עם זה היא לדעת שהכל מאיתו יתברך ושלא מתרחש דבר שהוא לא בהשגחת הבורא ומרצונו. אני רואה פעמים רבות בני משפחה שאינם מאמינים שקשה להם יותר להתמודד עם שכול, יש הרבה מחשבות שרודפות אותם והם חושבים שהדבר אולי יכול היה להימנע אם רק היו עושים כך או אחרת, זה מביא הרבה תסכול וכאב.

"אך מי שמאמין יודע שמה שנגזר משמים מתרחש גם כך או כך ולנו אין שליטה של זה, זה לא אומר שאין קושי, אבל זה מסייע הרבה 'שלא לבעט בייסורים' ולהבין שמה שקרה לא קרה לחינם. בזמנו אמר לנו הרב דיסקין שהוא היה קורבן ציבור, שכן זמן קצר לאחר התאונה היה ירי טילים מאיראן לישראל ומי יודע כמה מיתתו כיפרה על הדור והועילה לישועה שלא בדרך הטבע".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

נפרדתי מההורים היקרים בברכה שלא ידעו עוד צער ושידעו רק נחת מיתר בניהם ובנותיהם שיבדלו לחיים. סיפורם נגע עמוק בליבי, המפוכחות בה הם מדברים על מה שארע, ההשלמה עם זה שהכל הוא רצון ה' ודאגתם לכך שפטירתו של משה לא תהיה לחינם אלה תביא איתה התעוררות לציבור, בין בתוכניות לימוד ובין בספר שיצא לזכרו, כל אלה חיזקו אצלי את ההבנה כי על כל קושי, קשה ככל שיהיה, יש בעמנו תעצומות נפש לשאת אותו הלאה ולעשות מהכאב הפרטי ברכה לרבים. יהיו הדברים לזכרו של משה בן מרדכי ואפרת ז"ל.

ניתן לקבל את הספר במחיר עלות לזיכוי הרבים במספר - 0504129082

להערות, הארות ובקשות ניתן לפנות במייל avishai@kikar.co.il