פרק ג'
חלפו שנים. ג'ניפר נישאה לבחור שהכירה בעיר הולדתה, נולדה לה בת ולאחריה בן. הם עברו לעיר אחרת, בדרום פלורידה, וגרו בבית ששכן מול בית הכנסת הקהילתי... היא המשיכה ללמוד עריכת דין, לעבוד, להיות אמא. בכל אותן השנים היא המשיכה להרגיש כמיהה ליהדות, והצטערה צער גדול על מצבה. בכל עת שחשה קושי או שמצב רוחה היה ירוד – רצתה ללכת להתפלל. לתדהמתה, למרות שמעולם לא סיפרה לילדיה על רצונה להתגייר בעבר, אף הם הביעו את רצונם ללכת להתפלל בבית הכנסת. אך באי בית הכנסת לא קיבלו אותם בעין יפה. פעמים רבות הייתה ג'ניפר יושבת על יד החלון וצופה אל עבר בית הכנסת, נזכרת בגעגועים בתקופה היפה שהייתה לה, ואיננה עוד.
הדרך מביתה של ג'ניפר לבית הוריה עוברת בעיר טאלאהאסי. בכל פעם שנסעה לביקור בבית הוריה וסבתה – היתה עוברת דרך טאלאהאסי ומגיעה לביקור בבית השלוחים, שבאותה עת כבר רכשו בית חב"ד נפרד. בכל פעם, לפני שיצאה לדרך, היא היתה מתקשרת לשאול את חנה במה אפשר לעזור להם, איזה מוצרים כשרים להביא, וחנה ידעה שהיא עושה עמה חסד כשאומרת לה מה להביא, ונותנת לה סיבה טובה להגיע.
בסיום החופש הגדול של שנת תשע"ג, לקראת שנת הלימודים האחרונה של ג'ניפר באוניברסיטה, עברה משפחתה לטאלאהאסי. בתה הבכורה הייתה כבר כמעט בת 7 והבן – בן 4. כמעט מדי שבוע נפגשו חנה וג'ניפר – אם בבית, אם בגינה עם הילדים. כמובן, לשבתות ולחגים לא הגיעה ג'ניפר, אך לאירועים שונים, כמו הפנינג בחג הסוכות או אירועים חברתיים שארגן בית-חב"ד, הגיעה ואף הביאה את ילדיה.
תשרי תשע"ד. טאלאהאסי, פלורידה
היה זה בחג הסוכות האחרון, ביום טוב ראשון של חג. הרב שניאור והילדים הלכו לבית חב"ד לתפילת החג, וחנה נשארה בבית עם תינוקה, שמולי, שהיה בן שלושה ימים. לפתע גילתה, שהאוכל החם שמיועד לסעודה נשאר בתוך התנור החשמלי, והיא אינה יכולה לפתוח את דלתו. היא הייתה זקוקה לגוי של שבת שיפתח את התנור, אך לא יכלה לצאת ולחפש אחד כזה עם תינוקה הרך. לפתע נשמעה דפיקה מוכרת בדלת, ואל הבית נכנסה ג'ניפר.
"איזה יופי! טוב שבאת..." – אמרה חנה. ג'ניפר מעולם לא הגיעה בשעה מוקדמת כזו. כשגילתה שחנה היתה אכן זקוקה לה, לא היה גבול לשמחתה. כמובן, דבר ראשון היא פתחה את התנור והוציאה ממנו את המאכלים.
"את יודעת, חנה, פתאום הרגשתי שאני צריכה להגיע, שהיום זה יום מיוחד. לא ידעתי מה מושך אותי. כעת אני יודעת. היום חג הסוכות. אני כל כך שמחה שבאתי!"
ג'ניפר נשארה לשבת ולשוחח, וחנה הרגישה שלמרות המרחק ביניהן, יש לה חברה קרובה.
תחילת כסלו, תשע"ד. טאלאהאסי, פלורידה
סבתא של ג'ניפר, אמנדה, נפטרה לפני חודשים מספר. פעם, בעת שיחה עם חברה ממוצא אינדיאני, סיפרה ג'ניפר לחברתה על כך שסבתה האינדיאנית נפטרה.
"אם כן, את מצאצאי הילידים האינדיאניים?! האם ידעת שאת יכולה לקבל מענק ממשלתי, שמגיע על פי חוק לכל אחד מהצאצאים?"
ג'ניפר לא שמעה על כך מעולם, וכמובן מיהרה לברר אם יש דברים בגו. הסתבר שכן, כל אחד שהוא צאצא לילידים האינדיאנים זכאי למענק ממשלתי מממשלת ארצות הברית. סבתא אמנדה לא רשמה את בתה מעולם כאינדיאנית ובמקרה זה, הסביר לה הפקיד, התנאי לקבלת המענק – בדיקת ד.נ.א. המגלה את מוצאו של הנבדק, שתוכיח כי אכן זורם בעורקיה דם אינדיאני.
ג'ניפר פנתה לערוך את הבדיקה.
היה זה בוקר רגיל לחלוטין, שבועות מספר לפני חנוכה. חנה התיישבה להכין את השיעור בפרשת השבוע, כשלפתע נפתחה הדלת בחבטה. ג'ניפר פרצה לביתם של השלוחים כרוח סערה. היא נחתה על אחד הכיסאות, כולה מתנשפת, ורק אחרי כוס מים הסדירה את נשימתה והצליחה לדבר. נסערת לחלוטין, היא סיפרה לחנה שבאותו בוקר היא קיבלה תוצאות של בדיקת הד.נ.א.
אף אחד לא הכין אותה למסקנה, שהייתה כתובה שחור על גבי לבן, במילים לאקוניות ויבשות, על גבי הטופס הרשמי:
מוצא מצד האב: אירי.
מוצא מצד האם: יהודי, מאזור צפון אפריקה....
ג'ניפר סיפרה בהתרגשות ובדמעות כי התקשרה מיד למכון בו ערכה את הבדיקה, וטענה בפניהם כי מדובר בטעות, ולא ייתכן כי מוצאה מיהודי צפון אפריקה, והרי אמה לא יהודיה כלל! הם השיבו לה שאין כאן צל של טעות, התוצאות קרובות למאה אחוזי דיוק, ואכן, מוצאה מצד האם הוא מן היהודים".
ג'ניפר ישבה נסערת והמומה, וחנה לא פחות.
לאחר שהתאוששה מההלם הראשוני, יצרה ג'ניפר קשר עם אמה, סוזן, ונסעה אליה, לפנסקולה. היא סיפרה לאמה על התגלית המרעישה, והסיפור חזר על עצמו. סוזן לא האמינה, ראתה את התוצאות ונזעקה: הרי אמה אינדיאנית ואביה אירי, כיצד יכולה היא, סוזן, להיות ממוצא יהודי? היא החליטה, כשכולה נסערת, לפנות לאביה הזקן, סבה של ג'ניפר, אולי הוא יוכל לספר משהו שהיא לא יודעת ולשפוך אור על התעלומה.
המשך יבוא...
הסיפור אמיתי לחלוטין, כולל תאריכים ומקומות. שמות הדמויות שמורים במערכת, למעט שמות השלוחים, שלא שונו. התפרסם לראשונה במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון כפר חב"ד