בדרך לרכב, אני שומע צרחות; מנחם הבן שלי נדרס על-ידי השכנה | סיפור מטלטל

בכל בוקר שמנחם מסיים להתלבש, הוא ממתין לי עם שקית מזונות מתחת לבניין שלנו שאקח אותו לחיידר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

ואז הגיע הבוקר הזה, הבוקר שלא אשכח לעולם.

זה היה בוקר ל"ב בעומר, השעה הייתה 08.05 אני מערבב את הקפה של הבוקר, לפני יציאתי מהבית. בדרך לרכב, אני שומע צרחות.

אלו היו הצרחות של מנחם.

אלו לא היו צרחות סטנדרטיות, אלא משתקות, משהו שלעולם לא שמעתי, ובטח לא ממנחם.

ירדתי למטה בדילוג מדרגות במהירות מופרזת, כשאני בפתח הבניין אני רואה את הרכב של השכנה היקרה שלנו, מירי, באמצע רברס, ואז אני רואה אותה חוזרת חזרה קצת קדימה.

בזמן הזה בדיוק, אני עדיין לא רואה את מנחם, אבל אני רץ לכיוון הצרחות מאחורי הרכב ואני רואה את הזוועה הבאה:

מנחם בכוחותיו האחרונים מצליח לעמוד על רגליו, והפנים שלו מכוסות בדם. מעל העין שלו ראיתי דימום חריג, ופניו של מנחם שסועות וחרוכות עם חריצים שונים בעומק ניכר.

צעקה חדה יצאה לי מהפה אבל מיד הנשימה שלי נעתקה, זה היה רגע של הלם, רגע שלא ידעתי מה לעשות, אני לא רוצה להאמין שהרגע הזה קורה באמת.

בדיוק ברגע הזה שאני מחבק אותו מחוסר אונים בשארית כוחות הנפש שלי, מירי יצאה מהרכב לבדוק מה הפריע לה שם מאחורי הרכב שבגללו לא יכלה לעשות רברס.

ואז שמעתי ממנה צרחה שיצאה מהמקום הכי טהור בלב, צרחה שלא מתאימה לאישיות שלה, בקושי שמענו את הקול שלה בבניין ביום יום, אבל צרחה טבעית ברגע שכזה. "אמבולנס... הצלה... מהר תזמינו... דיי... יואווו.... אמאל'ה... מה עשיתי...".

בידיים רועדות הרמתי את מנחם ורצתי לכיוון הבית, השכבתי אותו על הספה. ברקע שמעתי את אשתי המיוסרת בוכה בקול חנוק ולא מאמינה למראה המדמם הזה.

חשוב לציין: בכל יום בשעה הזו, ניתן לראות במדרכה הסמוכה לבניין, עוברים ושבים של שעת בוקר. דווקא באותו היום, ברגע התאונה הזו, לא עבר איש. גם זה, השגחה פרטית.

"מה הטלפון של האמבולנס?", שמעתי את מירי המבולבלת צועקת בבכי. דקות אחדות וסלון הבית היה מלא בשירותי הצלה שהגיעו.

פראמדיק שבחן את הפגיעה קבע פינוי מהיר לבית החולים.

חדר הטראומה בבית החולים היה מוכן, כשהחובשים הכניסו אליו את מנחם בריצה, נכנסו 10 אנשי צוות ורופאים בהולים. "זה לא זמן להתבכיין עכשיו, זה זמן להתפלל", מלמלתי לעצמי, והתחלתי בקריאת תהילים בתחנונים, גם אם הכל היה נראה כל כך נורא, והלחץ שהפגינו הרופאים הוסיף לי לחץ וחרדה לגורל בני.

וראו זה פלא: כל דקה שעוברת בחסד ה' עלינו, עוד רופא יוצא מהחדר, מה שאומר ברוך ה', שהפגיעה היא לא רב מערכתית. אבל עדיין היא פגיעת ראש.

מנהל חדר הטראומה ניגש אליי, התכוננתי לשמוע את הכל:

"בבדיקה שערכנו כרגע ניתן לומר שלא מצאנו פגיעה בשאר חלקי הגוף וזה חשוב, אבל יש כאן פגיעת ראש", אמר והוסיף כי "פגיעות ראש הן הגורם המוביל למוות בטראומה. מאחר שהראש לא מקובע, שכיחות הפגיעות גדולה יותר".

"בתורת התנועה ידוע, שברגע של תנועה הגוף נבלם אך הראש ממשיך לנוע והוא שסופג את עיקר הפגיעה, והיא מהווה את סיבת המוות בכ- 50% מהמקרים של תאונות הדרכים", הסביר והוסיף, "כרגע נבצע בדיקת סיטי ראש לשלול דימומים  ופגיעות".

במהירות הריצו את מנחם לבדיקת CT ראש. הקשר להקב"ה הפך להיות אדוק יותר, ואני ואשתי לא מוציאים מילה, רק מתפללים. גם כאן, בחסד ה' עלינו:

הסיטי יצא תקין.

שאלנו את מנחם אם הוא זוכר משהו מרגעי האימה שעבר. הוא סיפר שהוא חיכה לאבא ואבא לא הגיע, אז הוא הלך מאחורי הרכב החונה של מירי השכנה האהובה עליו, ושיחק משחק שכביכול הוא המחסום שלא נותן לרכב לנסוע. מסתבר שמירי נכנסה לרכבה הגבוה כבכל יום מבלי לבדוק האם יש מישהו מאחור.

עוד מסתבר שהוא נפל ברגע הראשון וראשו נכנס בין הגלגלים, ומירי שהרגישה משהו שלא נותן לה לנסוע, חזרה קדימה ויצאה לבדוק.

"מה שנשאר כרגע זה למצוא את הפלסטיקאי הזה, שיוכל להציל את הפנים הסדוקות של מנחם", שיננתי לעצמי. לא היה אפשרות לחשוב בזמן ההוא, שהם יחזרו למה שהיו.

• • •

מכל דיירי הבניין בו גרנו, היה לנו קשר הכי טוב רק עם משפחה אחת: המשפחה של מירי השכנה הזו, המעורבת בתאונה הקשה. אני ורעייתי ידענו תמיד את המידות הטובות והנאצלות של הזוג היקר הזה, את עדינות הנפש שלהם ואת הארת הפנים היום יומית שהם הרעיפו.

מחוץ לחדר הסיטי בבית החולים המתינו איציק ומירי בראש חפוי, בידו של איציק מגש עם כיבוד עשיר, שמתי לב שהוא מקפיד שלא לפגוש את עיניו בעיניי. לצידו מירי, בוכה ומתייפחת ללא הפסקה, ומתחננת לרעייתי שתסלח לה.

את התפרים תפר אנטוניו במסירות ובאומנות נפלאה תוך מזעור צלקות מקסימלי. את הוצאת התפרים ביקש איציק לעשות גם אצל אנטוניו, ושילם בשר"פ הכל מראש.

מאז מירי כבר הספיקה לדפוק בדלת כמה פעמים לשאול ולהתעניין בשלומו של מנחם, בכל פגישה כזו היא מקפידה לבקש סליחה. היא הגיע פעם אחת עם מתנה למנחם, ביקשה את סליחתו בדמעות. מנחם השיב בתמימות:

"אני לא כועס עליך, אני אוהב אותך".

אבל זה לא היה פשוט למירי, היא הייתה רואה את מנחם כמה פעמים ביום וליבה נצבט. גם אם הפנים שלו חזרו לעצמם, אבל הצלקת שעל הגבה עדיין נראית, ובצידי הראש רואים את הדילול הזה שנוצר בשיער בפרט אחרי תספורת. נכון, אותנו כהורים זה כבר לא מעסיק, אבל לא כך אצל מירי.

בכל התקופה ההיא איציק היה משתף אותי במצב של מירי, הקושי שלה, והמחשבות ונדודי השינה מידי לילה. כשהיה פוגש את רעייתי, היה מבקש ממנה לדבר עם מירי ולהרגיע אותה.

ניתן היה להבין את מצבה של מירי, אחרי הכל היא פגעה בילד, והרגש לילדים תמיד עובד אחרת.

מאז עברנו דירה לרחוב סמוך, אמנם אנו לא באותו בניין, אבל גם עכשיו אחרי כמה שנים כשהיא רואה אותנו, ובפרט את מנחם, עדיין רואים על הפנים שלה, שהיא מרגישה לא בנוח.

אצלינו כשמגיע ליל ל"ג בעומר, זה חוזר אלינו. אָסוֹצִיאַצְיָה, הקישור בזיכרון, אפילו כשאנו שומעים עתה את השיר שהתנגן בבית בזמן צרחותיו של מנחם, זה מחזיר אותנו לשם. אבל לא ברגש של כעס חלילה על מירי, אלא  בהודאה לה' יתברך על הנס העצום שלדברי הרופאים נראה שהיה יכול להיגמר במוות ח"ו.

אני ואשתי רוצים לנצל את מדור 'סיפור מטלטל' ב'כיכר השבת', ולפנות מכאן למירי שאולי תקרא את מה שכתוב כאן:

קודם כל סליחה אם לקחנו אותך שוב לתקופה ההיא עם כל התיאורים כאן.

אנו עדיין נפגשים פה ושם, אולי לא כמו כשהיינו גרים באותו הבניין. אבל אנו מרגישים את חוסר הנוחות שלך, רואים את זה עדיין וזה רק מראה על טוהר המידות שיש בך. אבל אנו מתחננים אליך שתפנימי אחת ולתמיד, שבכל ל"ג בעומר אנו נזכרים במעשה ולא בעושה, באמת מאמינים שזה היה ועדיין חלילה יכול לקרות גם לנו.

האש הטהורה של מדורות ל"ג בעומר מידי שנה ביום הק' הזה, מחממת לנו את הלב ולא שורפת אותו חלילה. היא רק מחזקת לנו את ההבנה שהכל משמים והקשר שלך לסיפור הזה מבחינתנו הוא לא קיים. מה שכן מקשר אותך לסיפור הזה מידי שנה, זה להיזכר בהתנהגות המופלאה שלך ושל איציק בתקופה הזו, בגבורה הזו לעמוד ולהציף את הכאב שלנו, ולא לנסות למזער אותו אפילו בלי כוונה ולעשות לעצמכם הנחות. (לא שחששנו שתעשו, כן?!)

מנחם נשאר הילד היפה שלנו, הוא מספיק מתוק בכדי שלא ייראו עליו משהו מאז, הוא גם לא מדבר על זה, ואם כן, לא בהקשר של השם שלך. אנא ממך, תתני לנו באמת להאמין שאת כבר לא בכאב הזה. לנו אין אפשרות לשלוט ברגשות, אבל יש אפשרות לבקש ממך שפשוט, תעשי לנו חסד ותאמיני לנו.

אינך יכול לבחור את האירועים בחייך, אך כן לבחור את ההתייחסות שלך אליהם