שלום, אני נדב, נשוי לחוה. הסיפור שלי הוא על חבר טוב שלי, צבי.
הקשר שלי עם צבי הוא לא היה קשר רגיל, אלא קשר מיוחד. היינו חברים בלב ובנפש, אחד בשביל השני.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם חוה הייתה בקשר טוב עם שירה, אשתו של צבי. היינו יוצאים יחד לחופשות בתקופות בין הזמנים, מגיעים אחד לשני עם הילדים בסוכות לסוכה, ובחנוכה לערב לביבות וכן הלאה. עבורי צבי היה חבר אמת, איש שתמיד נעים להיות בחברתו.
ככל שעבר הזמן החברות בנינו הייתה חזקה יותר, והיינו משתפים אחד את השני בלבטים האישיים בינינו. זו הייתה רמת פתיחות גבוהה במשך עשור שנים.
בוקר אחד, נפגשנו אני וצבי אחרי שחרית.
לא אכניס אתכם לכל הפרטים, אבל הבנתי מתוכנם שצבי הוא הבעיה, ונתתי לו כמה טיפים. צבי לקח עמו את הכללים שאמרתי לו, לא כיועץ, אלא כחבר.
גם שירה שיתפה את חוה בכאב שלה, ואני וחוה תיאמנו כוונות איך ומה להגיד: אני לצבי וחוה לשירה, בכדי לגרום ביניהם קירבה וקשר חזק יותר.
חודש אחרי פתח עימי צבי את הנושא שוב.
הוא החל מספר לי על כמה בעיות שעדיין לא הסתדרו בניהם, ואני נתתי לו שוב עצה של חבר. כך במשך ארבעה חודשים, הייתי שומע ממנו את כל הדילמות אליהן נקלע עם רעייתו, עד אותו יום שהבנתי ממנו, שהוא ושירה חזרו לחיים:
מאז ברוך השם צבי כבר לא שוחח איתי בעניין שבינו לבין שירה, והיה די קל לראות שהעניינים בניהם הסתדרו.
• • •
לאחר שלושה חודשים זה קרה...
הרגשתי שצבי מתחיל להתרחק ממני. זה התבטא ברמת הקשר שהיה בינינו, שהחל להיות מאוד ענייני איתי. הוא מיעט בשיחות עימי, ולא שיתף אותי ברגשותיו כתמול שלשום באופן הכללי.
דווקא בגלל הקשר שהיה בינינו, זה היה מוזר לי ואפילו קשה. חששתי אולי שפגעתי בו, אולי אמרתי איזו מילה לא במקום, ניסתי לחשוב על השיחות שהיו בינינו, פשפשתי ולא מצאתי.
אבל אז הבנתי שזה לא רק בינינו, אלא גם בין שירה לחוה שהרגישה בדיוק כמוני.
חוה הרגישה ששירה מתרחקת ממנה, מיעוט שיחות ושיתוף, ואפילו הצעת עזרה ששירה הייתה נוהגת להציע לחוה, פסקה. כאן כבר הבנתי שזה לא משהו שמסתיים רק ביני לבין צבי, אלא משהו שמגיע מצד שניהם אלינו.
עם רמת הפתיחות שהייתה בינינו ארבעה חודשים קודם לכן, החלטתי שלא לוותר עליו, וכשפגשתי אותו באקראי ושוחחנו יחד, ופתאום שאלתי.
בדיוק זה היה לפני סוכות, אז התקשרתי אליו והזמנתי אותו אחר כבוד לסוכה שלנו לארוחת ערב. צבי אמר לי שהוא יבדוק את זה, אבל על פניו לא נראה לו שזה לא מסתדר.
המציאות הזו הקשתה עליי. ניסיתי שוב בחנוכה להזמין אותו כמו בכל שנה, וביקשתי גם מחוה שתתקשר במיוחד לשירה עבור זה, גם אז שירה הסבירה שהיא תבדוק והם כבר מוזמנים אצל המשפחה... ועוד שלל התחמקויות. כך קרה גם בפסח ובעוד הזדמנויות: ההתחמקות של הזוג הזה, הייתה ברורה.
זהו, החלטתי שאני עוזב אותו עם המפגשים האלה. "לפחות אני עדיין יכול לדבר איתו מדי פעם אחרי מעריב בשטיבלאך, על הערוץ הזה בינינו אני חייב לשמור", חשבתי לעצמי.
אבל אז קרה הדבר ששבר את ליבי.
זה היה בתקופת בין הזמנים של חודש אב, נפגשנו יחד עם הילדים שלא בתיאום כמובן, בלונה פארק באחת הערים החרדיות. כבר מרחוק קלטתי את צביקי, העיניים שלנו נפגשו, אבל שמתי לב שצביקי הוריד אותם מיד, ועשה עצמו כלא רואה אותי.
כאן כבר נפגעתי, אפילו נפגעתי נורא.
בתפילת מנחה שארגנו שם, המתנתי כמו כולם למניין, ואז צבי הופיע. היינו ממש קרובים, כבר לא הייתה לו ברירה, והוא הקדים שלום, שאל לשלומי בחיוך מאורגן, ושוחחנו מעט עד שהגיע העשירי לתפילת מנחה.
לאחר התפילה הוא סימן לי שלום כזה, אתם יודעים, "שלום שלום ואל תבוא לי בחלום", כך הרגשתי.
זהו, מאז הקשר כבר ירד לגמרי, התרגלתי כבר שצביקי בורח ממני כשהוא יכול, החלטתי להרפות גם בחלק הזה, ואם לא היינו נפגשים אחד על אחד, לא הייתי מתאמץ אפילו לומר שלום. הרגשתי שאני מציק. אולי לקח לי זמן, אבל זה היה המצב מאז.
• • •
דווקא בגלל שלא הבנתי מה קרה, הסיפור הזה לא עזב אותי.
יש לנו חבר משותף, נפתלי. החלטתי לפתוח איתו את זה, מבחינתי רק לדעת מה קרה לצבי, מה הוא רוצה ממני?
נפתלי ניגש אליו ושאל אותו:
• • •
כשנפתלי סיפר לי את דבריו של צבי, מאוד נרגעתי. נכון, זה לא היה הוגן, אחרי הכל נפתלי מסר לי מידע שצבי לא רצה שאדע ממנו, אבל לא יכולתי לחיות עם זה, זה גרם לי להבין את צבי, ולנסות לעמוד במקומו ופשוט להבין אותו.
למדתי מזה להבין את הסביבה שלי, לא להניח הנחות ולהתמודד איתם, אלא לנסות להבין מהי כף זכות, ולממש את זה בפועל. כמו שאת הסיבה הזו עליה לא חלמתי, וכששמעתי השתנה לי הראש, כך יש מיליון ואחת סיבות לאנשים הקרובים אליי אותן אינני יודע, עליהם אינני חושב אפילו.
פתאום אני כבר לא כועס, כבר לא פגוע כל כך, הבנתי שזו מצוקה, וכעס נהפך לחמלה.
למדתי גם להרפות, לא כולם חייבים לאהוב אותי, לדבר איתי, להיות בקרבתי, זה בסדר. וזה לא אומר שאם מישהו בורח ממני אני אשם, פשוט לדפדף הלאה, ולחיות.
אני בוחר להישאר הנורמלי, אלו הן החיים.
לאחר זמן בעודי ממתין לתור אצל רופא השיניים, פגשתי שם פסיכולוג, דיברתי איתו על זה, הוא אמר את אותן המילים שצבי אמר לנפתלי. הוא אמר שיש הפרעת אישיות כזו, שאדם לא רוצה להיפגש עם מי שעזר לו, עם מי שכביכול הושיע אותו, ואז הוא מתרחק בכדי לא להיפגש עם זה שוב. זה גורם לו לירידה באישיות ובדימוי העצמי שלו, ואסור לכעוס על מי שבורח ממך ואתה יודע בבירור ששום רע לא עשית לו.
אחרי האבחון החינמי שלו בסוגיה, שאלתי את עצמי: "יש לי עוד אומץ לכעוס על צבי?"
ההבדל בין בלתי אפשרי לאפשרי הוא: לב מוכן