"אף אחד לא מגיע אלינו בחג, קבלי ביטול", הודעתי למילכה, והיא נחרדה | סיפור מטלטל

אנחנו זוג מאוד נחמד (מעולם לא תיארתי לעצמי שאני ככה יפרגן לעצמי), זוג כזה שמאוד אוהב לעזור, לעשות לאנשים טוב על הלב ולמלא את בקשתם.

אבל יש מכנה משותף לשנינו: קשה לנו לומר את המילה "לא".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אם מישהו מבקש משהו וזה לא מסתדר לנו, אנו נגיד 'כן' וניתן לו את הנשמה. היינו ממש בתוך המצב הזה.

זה היה קורה למשל כשאני כבר בתוך הרכב וממהר מאוד, אלא שאז מישהו מבקש ממני להצטרף לכיוון אליו אני נוסע. כולי בלחץ מטורף, ואני מוצא את עצמי ממתין לו שהוא ירד מהבית אליו הלך להביא משהו. "30 שניות אני יורד", הוא אמר, ואני כבר 3 דקות ממתין לו.

זה קרה גם פעם כשחיכיתי למילכה עם כל הילדים ברכב כדי לצאת לנופש, והיא הגיע אחרי רבע שעה ואז הודיעה: "בוא ניקח את דבורל'ה (הבת של השכנה) לרכבת, שהיא לא תאחר אותה". ראינו את עצמנו עם כל הילדים ברכב, בפקקים העמוסים לתחנת הרכבת, ובתוך תוכנו אנחנו על גחלים.

תמיד היינו תחת המושגים של חסד ואהבת האדם, ראינו את כל מה שקורה סביבנו כמשהו שקשור מאוד אלינו, היינו גם אוהבים תמיד לחפש סיפורים ורעיונות שמה שאנו עושים 'זה דבר גדול', וזה מה שצריך לעשות עכשיו, זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו וכו'.

לא השכלנו להבין שיש אנשים מסוימים שבדיוק מחפשים אותנו, את אותם אלו שמרצים את סביבתם, את אלו שאפשר לגרום להם בסוף לעשות את מה שהם רוצים.

ואז קרה משהו, בדיוק שבוע לפני חג הפסח.

במשך 8 שנים מנישואינו, בליל הסדר התארחנו אצל ההורים שלנו, בכל שנה אצל כל צד עם עוד כמה ימים בחול המועד, ומשם לצד השני עד לחג שני ועד בכלל. אבל מילכה הציעה שאת ליל הסדר נערוך הפעם בביתנו עם ארבעת ילדינו שכבר גדלו והיה ניתן לספר להם את סיפור יציאת מצרים.

כמו כל שנה הייתי שותף בניקיונות הבית יחד עם מילכה כבר מר"ח ניסן, באותה שנה את הקניות ערכנו גם באותו הזמן. אפילו מפה חדשה של אר-טי-סי קניתי לכבוד ליל הסדר, שהמכובדות תהא בשיאה.

אבל אז קיבלתי שיחה, עליה אני רוצה לספר לכם.

זה קרה שבוע לפני החג, מתקשר אליי יוסי אח שלי.

"מה שמעתי שאתם לבד בליל הסדר, הא? תגיד לי נראה לך שאני אתן לכם להיות לבד? אתם אצלינו בליל הסדר", הוא קבע. לא חשבנו ללכת לאף אחד, בפרט שכל הסיבה הייתה להיות יחד עם הילדים שלנו, לשמוע מהם ולספר להם את סיפור יציאת מצרים.

יוסי, הוא אחי הגדול ממני בכמה שנים, יש לו 10 ילדים מתוכם בת אחת נשואה. יוסי הוא אח יקר ואהוב שעוזר לי המון בחיים וגם קיבלתי ממנו המון עצות ותובנות. הסברתי לו שבלי קשר אליו, החלטנו השנה לעשות בבית את החג מרצוננו ואנו לא מרגישים לבד, אבל אז הוא החל בשכנועים עצומים, משהו שלא קרה מעולם.

לא עברו כמה דק', ומילכה קיבלה טלפון משושי, אשתו של יוסי. "די, אנחנו לא מוותרים. רק שמענו שאתם בבית החלטנו שאתם אצלינו", אמרה בחביבות.

לא יכולתי עם זה, זה היה נראה יותר מדי הלחץ הזה של יוסי ושושי.

מילכה קיבלה טלפון שוב משושי. "אתם לא תהיו לבד, אין מצב", אמרה. מילכה הסבירה לה שוב שאנחנו לא לבד, אנו ביחד עם ילדינו. שושי לא הרפתה, מילכה שוב סירבה, ומבלי לשים לב אמרה משפט שסיבך אותנו:

"אני בבית בחג הזה ולא הולכת לשום מקום, מי שרוצה יבוא אליי".

המשפט הזה קסם מאוד לאחי וגיסתי, והיא קפצה על ההצעה. "טוב, את יודעת מה?! אנחנו נעשה את זה לכבודכם שלא תהיו לבד. אבל את הבשר אני מכינה, ואל תהי בלחץ על הסלטים כי אני מכינה כ מ ו י ו ת... אגב, אני אנסה להשיג גם מזרונים ונעשה חדר בנים וחדר בנות שיהיה חדר למירי ואלי שלנו שהיו צריכים להיות אצלינו בחג...".

מילכה עוד לא קלטה מה קרה כאן, היא לא שמה לב שיש מישהי שהמתינה לשמוע את המילים הללו ולקפוץ עליהם. היא רק זרקה את המשפט הזה וכבר שושי סידרה לה את סעודת החג לפרטי פרטים.

ראיתי את מילכה מותשת, רק המחשבה על מה שהיא צריכה לעבוד לקראת החג הזה לכמויות האנשים שגזרו עליה את הגעתם, הגביר את תחושת הייאוש שלה מראש. לארח בחג 13 נפשות בבית (זה כולל הזוג הנשוי שמצטרף באופן אוטומטי עם יוסי ושושי) ועוד בליל הסדר?! זו לוגיסטיקה.

לא יכולנו לדבר מילה, יוסי הוא אחי הגדול שנתן לי המון ואני חייב לו המון, ושושי 'הבינה' מאיתנו שאנו בעצם מזמינים אותם, וזרמה עם הסיטואציה וסידרה לנו את העניינים.

עוד לא הספקתי לעכל את הבשורה שבישרה לי מילכה, וכבר קיבלתי טלפון מיוסי. "אין לך מושג כמה אני שמח שנחגוג יחד את ליל הסדר, יש לי המון מה לספר לך, אתה לא מבין כמה שאני שמח מיכאל", הוא אמר בהתלהבות.

ואז הגיע הטלפון מאמא שלי, שלא הסתירה את התרגשותה. "כל הכבוד לכם, אין לכם מושג כמה שאני שמחה שאתם ביחד", אמרה בנימה שמחה במיוחד.

הרגשתי שכל השיחות הללו הן סוג של הטמעת מציאות. כל שיח כזה גרם לי קושי גדול יותר לחשוב (אם בכלל) לבטל את הגעתם אלינו לחג. זו הרגשה שמישהו בעצם כופה עליך בשיטה פסיכולוגית מוכרת לחזור בך מהמצב אליו נקלעת.

מילכה כבר עשתה רשימת קניות נוספת, ביררה על כסאות ומזרנים מהגמ"ח השכונתי, והלחץ עלה לשיאים שלא הכרתי אצלה.

ניגשתי למילכה ואמרתי לה שאני יעשה הכל להקל עליה, ואעזור לה בכל מה שנדרש לאירוח הלא צפוי הזה. זה לא עזר, רעייתי היקרה לא יכלה להרגיע את עצמה, והאשימה את עצמה במילים הללו שאמרה: "מי שרוצה יבוא אליי".

פתאום שמעתי אותה צועקת ומדברת לילדים בצורה שונה, האוירה בבית השתנתה וראיתי מול עיניי אישה לחוצה, כעוסה וממורמרת. פניתי אליה והזכרתי שוב שאני נמצא איתה בכל רגע, אבל מילכה לא ראתה אף אחד מול עיניה והפכה לחסרת סבלנות באופן חריג.

יצאתי למרפסת להירגע קצת, ובדיוק שם חשבתי וחשבתי, מה קורה לנו בעצם.

ביום אחד הבית שלי השתנה לחלוטין, מילכה לא יכולה באמת לשאת את האירוח הזה, אולי בגלל שהיא פרפקציוניסטית ולא משנה מה בעצם. הבנתי שממני נדרש כרגע להקל עליה ולזהות היטב את המצוקה שלה, ולא לראות אף אחד כרגע חוץ ממנה.

הוצאתי כבר את הפלאפון מכיסי לבטל את האירוח הזה. "עדיף לי להרגיש כמה שניות לא בנוח מאח שלי, ולא למשך שבוע לפני החג ובחג עצמו", מלמלתי לעצמי. "בדיוק עכשיו זו ההזדמנות שלי, לעצור את הדימוי שלי ושל רעייתי, להפסיק לרצות את כולם".

חייגתי ליוסי.

שתיקה.

לא היה אכפת לי בכלל מה הוא יחשוב או מה מישהו בעולם יחשוב עליי, אחרי שראיתי את מצבה של רעייתי.

• • •

נכנסתי הבייתה, מילכה הגישה לי את רשימת הקניות וביקשה ממני ללכת לסופר להגדיל כמויות. אחזתי את הרשימה בידי, קרעתי אותה והשלכתי לפח. ואז אמרתי משפט, שהחזיר לי את רעייתי למקומה הטבעי:

"אף אחד לא מגיע אלינו בחג, קבלי ביטול".

"איזה בושות... מה, התקשרת אליו? מה אמרת לו?", שאלה בחרדה. "בצורה הכי יפה, שזה לא מתאים והכל בסדר יקירה", הרגעתי. אבל מילכה הרגישה לא נעים מהם, ולקחה קשה את מה שעשיתי. "מילכה, זה בסדר גמור, אנחנו יכולים גם לומר לא", הבהרתי.

מילכה ישבה על כיסא קרוב, והוציאה את כל האוויר שנשאר בריאותיה. "אין לך מושג מה הורדת לי מהלב עכשיו", אמרה כמעט בוכה.

המעניין הוא, שיוסי לקח את זה כל כך יפה, גם אם לא היה אכפת לי באמת מה הוא יחשוב.

את ליל הסדר עברנו בנחת, הכרתי את הילדים שלי היטב לעומק בזכות החג הזה, הבנתי כמה הם היו צריכים את הבמה הזו בלילה הקדוש הזה, כמה היה להם כל כך צורך בהתאספות ה'גרעינית' הזו, ובעיקר ראיתי את נחת הרוח והרוגע של מילכה, היא פשוט חזרה לעצמה.